בתוך החדר פנימה הוא אדם נעים. בתחילה הוא מתוח מאוד, מנסה לוודא שאין כאן איזושהי מלכודת. שהמראיין אינו דורש רעה. אבל כעבור רגעים אחדים, כשהוא משתכנע שהאדם היושב מולו חולק עליו אך אינו אורב לו, המסכה הנוקשה, הסינתטית, המוכרת כל כך ממרקע הטלוויזיה, הולכת ומתקלפת מפניו. מבע העיניים משתנה, טון הדיבור משתנה. נעלמת היוהרה. נעלמת זחיחות הדעת. בקול שקט מאוד ובנימה עניינית מנסה בנימין נתניהו לתאר את השקפת עולמו. לתרגם מן השפה האחרת, הייחודית, שבאמצעותה הוא קורא את המציאות. במרחק שני מטר ממנו, מימינו, תלוי על הקיר צילום אוויר של העיר גמלא. מלבד צילומיהם של יאיר, אבנר ושרה זה הצילום היחיד בחדרו של ראש הממשלה. גמלא היא מקום מיוחד במינו, הוא מסביר לי. היא שונה לגמרי ממצדה מכיוון שהיתה עיר אמיתית. עולם שלם. ובית הכנסת שלה, שים לב, אינו פונה לירושלים. אתה יודע למה? מפני שהיא חרבה בשנת 76 לספירה, שלוש שנים לפני חורבן ירושלים. ארכיאולוגיה היא אובססיה אצלו. כשהוא טס במסוק בשמי הארץ ומזהה אתר
ארכיאולוגי שאינו חפור עדיין, הוא מבקש מהטייס שיעצור ויחוג מעליו. גם חזון העתיד שלו, העיר-הזוהרת-על-הגבעה שלו, בנוי מאיזושהי תערובת של הייטק וארכיאולוגיה, של מדע ושורשים, של שוק חופשי ורגשות עומק לאומיים.
רק בפגישה השלישית שלנו, כשכבר הסיר מעליו את הז'קט, כשכבר דיבר בחופשיות על מורי דרכו, על נורדאו וז'בוטינסקי וזנגוויל, חש את עצמו די בנוח כדי לפתוח את מגירת השולחן ולהוציא מתוכה סיגר ולהוציא מתוכה
קוצץ-סיגר, ולקצץ במיומנות את זנב הסיגר ולהתחיל לעשן.
לרגע אחד נדמה היה שהנה יוצא המרצע מן השק, שהנה נתניהו מצהיר על עצמו כעל בן טיפוחיהם הטבעי של רוני לאודר ושלדון אדלסון. כעל איש הגראנד-אולד-פארטי הבא ממועדוני הסקי וממגרשי הגולף של אספן ודאלאס. אבל לא.
לפחות בעיני נתניהו עצמו הסיגר שבפיו אינו סיגר אמריקאי כלל. זה סיגר צ'רצ'יליאני. סיגר של מי שמשוכנע שהוא רואה בבהירות את התהליכים ההיסטוריים שאחרים אינם רואים. סיגר של מי שחש שבמשך שנים ארוכות הוא לחם
כמעט לבדו באיוולת של האליטות השולטות עד שיכול להן. סיגר של מי שמאמין שמוטלת עליו משימה הרואית: להציל את עמו ואת מולדתו מפני הניהיליזם והרפיון, מפני חולשת הדעת והעיוורון, מפני הסכנות הרות הגורל של
ה-TNEMESAEPPA, של הוותרנות הבלתי-מבוקרת. המודל ההיסטורי הבסיסי שעמד לנגד עיניהם של קודמיך במשרד הזה היה המודל האלג'ירי. ישראל כמוה כצרפת, הם האמינו, השטחים כמוהם כאלג'יריה; יצחק רבין כמוהו כדה-גול הישראלי המנסה לשים קץ לכיבוש, לקולוניזציה של 7691. האם כאשר קיבלת עליך לקיים את הסכמי אוסלו אימצת גם את המודל ההיסטורי הזה? לא, בשום פנים לא. אני חושב שעצם העלאתה של האנלוגיה הזאת על ידי
ישראלים מעידה על הינתקות מסוכנת משורשי הקיום שלנו. הארץ הזאת איננה ארץ זרה. היא איננה דנמרק ואיננה הולנד. אנחנו נמצאים בה שלא במקרה. במשך אלפי שנים נאבקו יהודים כדי לחזור לכאן. במשך אלפי שנים הם שפכו ים של דם ודמעות כדי להגיע שוב לארץ הזאת. ועכשיו גדל בארץ דור שמבטל במחי יד את הקשר הזה. בעיני הצבת אנלוגיה כזאת היא דבר חמור, סימפטום לבעיה עמוקה של אובדן זהות. הרי זה פשוט פנטסטי. כשאני הולך בגבעות של בית אל או בהרי יהודה או במבואות ירושלים אני הולך בארץ זרה? לא, יהודה ושומרון אינם אלג'יריה. הדימוי הזה הוא דימוי כוזב. מבחינה היסטורית כל קיומנו כאן מחובר בטבורו אל חבלי הארץ הללו, ומבחינה גיאוגרפית וביטחונית אין ים שיפריד בין חבלי הארץ הללו לבינינו. הם אינם איזו קולוניה מעבר לים, איזו מושבה רחוקה בקפריסין או בדרום טורקיה. הם כאן.
לכן גם מבחינה לאומית וגם מבחינה אסטרטגית ההשוואה חסרת שחר. אבל היא חושפת את לב הבעיה. מפני שאנחנו איננו יכולים פשוט ללכת מהמקום הזה. לאן נלך? איפה התביעה מאיתנו לסגת תיפסק? מאיזו נקודה תחדל הארץ להיות זרה? ואם הזרות המיוחסת לנו נובעת מהימצאותו הידועה, המוכרת, של ציבור ערבי גדול ביהודה ושומרון, הרי גם הגליל וגם חלק ניכר מהנגב הם ארץ זרה. גם בהם יש אוכלוסייה ערבית גדולה. התפיסה הטוענת שאנחנו זרים באותם חבלי ארץ שמיושבים בעיקר בערבים מובילה בהכרח להתקפלות הדרגתית לתוכנית החלוקה ולוויתור על הזכות היסודית שלנו בחלק כלשהו של הארץ. מי שחולם על התבצרות באיזו ג'וניה מוזהבת, באיזה פרוור יוקרה על שפת ימה של תל אביב, חולם חלום חסר שחר. חלום שדומה להזיה של הנוצרים בלבנון שהפקירו את רוב ארצם לאחרים מתוך תקווה שיישארו עם משהו אך בסוף נשארו עם שום דבר. בעבר פיתחת מודל היסטורי משלך.
ישראל כמוה כצ'כוסלובקיה, טענת, יהודה ושומרון הם כמו חבל הסודטים בשנות השלושים. הפלשתינאים כמוהם כמיעוט הגרמני ההוא. שום אנלוגיה היסטורית איננה מושלמת. אבל הניסיון לצייר אותנו ככובשים חסרי לב בארץ זרה אכן מזכיר את התעמולה שניהלו הגרמנים מול הצ'כים בניסיון להכריח אותם לפנות את חבל הסודטים. בספרך "מקום תחת השמש" יש קטע רגשי למדי שבו אתה מתאר את עצמך כחייל שעוצר ליד שילה וליד ביתר תוך כדי מסע טירונים וחש תחושה של שיבה. שיבה בשם כל הדורות. אתה מצטט שם את משה דיין: "שבנו אל ההר, אל ערש ימי עמנו, אל נחלת האבות… שבנו לחברון ולשכם, לבית לחם ולענתות". האם ייתכן שבסופו של דבר האירוניה של ההיסטוריה תגרום שדווקא אתה תנתק אותנו סופית מכל אותם מקומות. מחברון ומשכם, מבית לחם ומענתות? מחברון אנחנו לא מתנתקים. איננו מתפנים ממנה, אנחנו נערכים בה מחדש. מה שאני טורח עליו ושוקד עליו בשבועות האחרונים הוא בדיוק זה: גם להבטיח את חייהם של יהודי חברון וגם לשמור את המשך אחיזתנו במקומות הקדושים לנו בעיר. ובכל זאת, בשבילי ההסדר בחברון הוא דבר קשה ביותר, כיוון שיש לי קשר עמוק אל המקומות הללו. הם מדברים אלי. כל אבן וכל טראסה, כל עץ וכל תל מעלים בי זיכרונות. קושרים אותי להוויה היסטורית קונקרטית שאני מרגיש חלק
בלתי נפרד ממנה.
בכלל אינני מבין מדוע מתייחסים אצלנו בכבוד לקשר של הערבים אל האדמה, למרות שאצלם זה קשר צעיר יחסית, בשעה שאת הקשר שלנו אל האדמה, שהוא קשר של אלפי שנות היסטוריה, נוטים לבטל. היום, כאשר חזרתי מהאזכרה לדוד בן-גוריון בשדה בוקר, ביקשתי מהטייס לסטות ממסלול הטיסה לתל אביב ולחוג מעל חברון כדי שאוכל להתרשם ממנה. לא רק להתרשם מהתמונה הכוללת שלה במובן הפיסי, אלא מהתמונה הכוללת שלה במובן המטאפיסי. במובן זה שהיא היישוב העתיק ביותר בתולדותינו, שבה קבורים האמהות והאבות שלנו. לכן אני מרגיש אחריות גדולה מאוד, ועושה כל מאמץ לשמר את הנכסים ההיסטוריים הללו בידינו מבלי לפגוע בכל אותם דברים אחרים ואינטרסים חיוניים שבתפקידי כראש ממשלה מוטלת עלי האחריות לדאוג להם. הפריצה שלך אל הזירה הבינלאומית היתה ב-3891, במאמר מקיף שפירסמת בוול-סטריט ג'ורנל, ובו טענת שהבעיה הפלשתינית אינה עומדת במרכזו של הסכסוך המזרח תיכוני. זאת השקפתך גם היום? לדעתי המניע העיקרי לסכסוך הוא ההתנגשות בינינו לבין העולם הערבי שראה בנו, ובמידה מסוימת עדיין רואה בנו, גורם זר שאין לו זכות קיום במקום הזה. הבעיה הפלשתינית היא תוצאה של ההתנגשות הזאת ולא הסיבה העיקרית להתהוותה. אחת ההנחות המאוד מקובלות בארץ היא שאם נפתור את הבעיה הפלשתינית נפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי. ני אינני מקבל את ההנחה הזאת. הלוואי שהיתה נכונה. גם אם נגיע להסדר יציב עם הפלשתינאים, כפי שאני מקווה ומאמין, עדיין לא נפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי בכללותו. הסכסוך הזה יסתיים רק כשהעולם הערבי כולו וגם איראן הלא-ערבית ישתכנעו שישראל היא עובדה מוגמרת. או לחילופין, כשהמדינות סביבנו יעברו רפורמה דמוקרטית. בספרך אתה מבחין בין השלום הקאנטיאני שהוא שלום הרמוני שיכול לשרור רק בין דמוקרטיות, לבין שלום-של-הרתעה, שלום-של-עוצמה, שאותו אפשר לקיים גם במזרח התיכון כמו שהוא. האם מה שאתה מציע לנו הוא להוריד ציפיות, להיות הרבה יותר צנועים בתפיסת השלום שלנו? אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מטפחים ציפיות לא-ריאליות. תמיד צריך צפייה ותקווה. בלי זה אי אפשר להתקדם, אי אפשר לחיות, ובמובן זה חיים של עם דומים לחיים של פרט. אבל מי שמתנתק מן המציאות, מי שעולה לעננים ומפסיק להיות מחובר לקרקע, בסופו של דבר ייפול ארצה ויתנפץ אל סלעי המציאות של המזרח התיכון האמיתי. אנחנו בעניין הזה נוטים לפתח מין מחזורים כאלה של ציפיות גבוהות וורודות מדי שאחריהן באים רגעי ייאוש. אני לעומת זאת מציע להסתכל על הסביבה שלנו בצורה הרבה יותר מאוזנת ושקולה ולהבין שהעוינות הבסיסית לישראל עדיין רחבה מאוד. לכן היכולת שלנו להגיע לשלום עם שכנינו קיימת קודם כל כתוצאה מכוח ההרתעה שלנו, כתוצאה מההערכה בחוגים נרחבים בעולם הערבי שישראל היא בעלת עוצמה גדולה. ברגע שההערכה הזאת תישבר כל ההתקדמות המדינית שהישגנו עד היום תישבר גם היא. אתה דוחה על הסף את הרעיון של המזרח התיכון החדש? הרעיון הזה אופייני לאנשים שחיים במצור ממושך ורוצים לשנות את מה שמתרחש מעבר לחומות על ידי שהם מדמיינים לעצמם מציאות אחרת. אני אינני מאמץ את הפסיכולוגיה הזאת של הנצורים. אני מסתכל באופן אובייקטיווי על מה שמתרחש שם בחוץ ויודע שבעתיד הנראה לעין הנכונות של הערבים לקבל את מדינת ישראל ולחיות איתה בשלום בהסדר מדיני כזה או אחר עדיין מותנית ביכולתנו להבהיר להם שאנחנו לא אפיזודה חולפת. מדברים הרבה על נורמליזציה. ובאמת נורמליזציה ושינויים פסיכולוגיים ויחסים כלכליים הם דברים חשובים מאוד שעלינו לפתח. אבל צריך לבדוק מה קורה למשל לנורמליזציה בינינו לבין מצרים לאחר עשרים שנה. צריך לבדוק עד כמה עמוקה שם התפיסה של השלום עם ישראל כמצב בלתי הפיך. צריך לבדוק עד כמה האליטה המצרית הפנימה באמת את האמירה של סאדאת "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים". התשובה לצערי היא שאין שם הפנמה מספקת. אני זוכר את יצחק רבין ז"ל מדבר אתי בחריפות רבה מאוד ואפילו במרירות על יחסה של מצרים אלינו. על כך שיש במצרים גלים שעולים ויורדים ואין די יציבות ביחס של האליטות המובילות לישראל. לכך מתווספת העובדה שהיום בשכבות מצריות חשובות מתפשטת תופעה ניאו-נאצריסטית. אם כן, מה מקיים את השלום עם מצרים? מקיימים אותו שלושה דברים. האחד הוא הפנמה מסוימת של השלום עם ישראל בחלק מן המנהיגות במצרים, השני הוא מידה חלקית, מאוד חלקית, של נורמליזציה והשלישי הוא ההרתעה וסידורי הביטחון האפקטיוויים. משלושת אלו ההרתעה וסידורי הביטחון הם התנאי ההכרחי. בלעדיהם לא תיתכן נורמליזציה, בלעדיהם לא תיתכן הפנמה. יחד עם זאת חשוב לי להדגיש שישנן גם התפתחויות חיוביות רבות ביחסינו עם מצרים ואנחנו צריכים לעודד אתן בכל דרך. אני גם רואה בנשיא מובארק שותף לקידום ההתפתחויות האלה. אבל צריך להיות ברור לנו שספק רב אם ישראל חלשה תוכל לקיים יחסי שלום עם מצרים. אז צריך להמשיך במדיניות של קיר הברזל? עד להודעה חדשה אנחנו נמצאים במזרח התיכון בעידן של קירות ברזל. מה שקירות הברזל עושים הוא לקנות לנו זמן. התקווה היא שבמהלך הזמן הזה יתרחשו בעולם הערבי שינויים פנימיים חיוביים שיאפשרו לנו להנמיך את קירות המגן ואולי אף לבטלם ביום מן הימים. התהליך הזה אכן מתרחש בהדרגה, אך כדי שיושלם אנחנו חייבים ליצור בקרב העולם הערבי הבנה בלתי הפיכה שהרעיון שניעלם מכאן הוא רעיון שווא. שבניגוד למה שחושבות חלק מן האליטות במדינות ערב, ישראל איננה מין ישות ניאו-צלבנית שמצטמקת והולכת ושסופה להתנדף. בהקשר זה אני חייב לומר שאחת הבעיות שאותן גיליתי, כשנכנסתי למשרד הזה, היא שבשנים האחרונות חלה שחיקה מתמדת בכוח ההרתעה שלנו. היתה כאן שגיאה קונצפטואלית של הממשלה הקודמת: היא העריכה שהשלום לבדו ייתן את הביטחון ולכן הירשתה לעצמה לא לטפח את עוצמתנו. נוצרה בהכרח גם שחיקה ברורה במוטיווציה לשרת בצה"ל וכרסום בחוסן הלאומי שלנו. כתוצאה מכך נוצר כאן תהליך מסוכן מאוד של נטילת סיכונים מדיניים וצבאיים בו זמנית, של שחיקה ביטחונית מסוימת אשר הלכה בד בבד עם הצטמקות טריטוריאלית. אני מתכוון לשנות את המגמה הזאת, וכבר התחלתי בכך. אני מאמין שאם ישראל תיתפס כחלשה במשא ומתן הקשה מאוד על הסדרי הקבע, תמיד תימצא עילה לתקוף אותה. צריך להבין שחוזי שלום אמנם מסייעים לביטחון אבל אינם יכולים לשמש לו תחליף. ההיפך הוא הנכון. עוצמה צבאית היא התנאי לשלום. רק פרופיל הרתעה חזק מאוד יכול לשמר את השלום ולייצב אותו.
אתה אומר שהיה כאן מחדל בטחוני? שמדיניות-הביטחון של הממשלה הקודמת היתה מופקרת? אדבר בלשון המעטה: היתה כאן הזנחה משמעותית, היו כאן דברים שקשה להבין אותם. אנשים שהיו אמורים לשמור על ביטחון המדינה נמנעו מלקבל החלטות חיוניות. למרות שאנשי ביטחון שונים בעלי השקפות מדיניות מגוונות התריעו כנגד התהליך הזה היתה שחיקה ביכולות מסוימות שלנו. האמיתות הפשוטות והבסיסיות של קיומנו נשכחו ונדחקו הצידה בגלל איזשהו חזון של מזרח תיכון חדש שלא היתה לו אחיזה במציאות. צריך להבין דבר נוסף: ההערכה שאפשר לצמצם את כוחו של הצבא באה לא רק בשעה שאנחנו נוטלים סיכונים מדיניים אלא כאשר מתרחשת התעצמות חסרת תקדים של צבאות ערב סביבנו. כאשר הערבים בונים מערך טילים שמאיים על העורף שלנו וומציב אתגר חדש לכוחותינו. לכל האיומים הללו יש להערכתי תשובות טובות. צה"ל נשאר הצבא החזק ביותר באזור והוא יכול להדוף כל התקפה נגדנו, אבל אנחנו חייבים לעצור את המגמה השלילית בעוד מועד ולא להסתפק בקביעה שהשלום הוא התשובה. שהשלום יפתור את
הבעיה. בעיני התשובה הזאת איננה קבילה, היא איננה תשובה אחראית. השלום יכול להתקיים רק כאשר ביטחוננו מובטח. מה הערכת המצב האסטרטגית שלך? מה הם פניה האמיתיים של המציאות המקיפה אותנו? במזרח התיכון מתנהלת היום תחרות בין שני תהליכים שלישראל כמעט אין השפעה עליהם: תהליך ההקצנה ותהליך ההתמתנות. לצערנו, בשלב זה הקיצוניים חזקים יותר מהמתונים, וברגע כלשהו הם יכולים להפוך גם את המתונים לקיצוניים.
כיוון שכך, אני מוצא שהרעיון של מזרח תיכון חדש הוא משעשע במיוחד. מפני שמאז 9791 אנחנו באמת חיים במזרח תיכון חדש. אנחנו עומדים מול תופעה של פן-איסלאמיזם שלא היתה כמותה במשך אלף שנים. מצד שני יש אכן תופעה נגדית של התמתנות ופרו-מערביות במדינות שונות, ואפילו בסוריה. התופעה הזאת היא תגובת הערבים על המצב שנוצר אחרי התמוטטות בריה"מ, מצב שבו במערכת הבינלאומית יש רק קוטב דומיננטי אחד, והוא הקוטב האמריקאי. אבל המצב הזה זמני לחלוטין. הקוטב האמריקאי לא יישאר דומיננטי לאורך זמן. כבר בראשית המאה ה-12 תיווצר מערכת עולמית שבה יהיו לפחות חמישה קטבים: ארה"ב, אירופה, סין, יפאן, הודו. כל אחד מהם ינסה לפעול באיזורנו. ניצנים של התופעה הזאת ניכרים כבר עכשיו. לכן, תוך זמן קצר למדי נצטרך ללמוד איך לתמרן בעולם חדש, רב-קוטבי.
משמעות הדברים הללו היא שבניגוד למה שהובטח לנו בשנים האחרונות ישראל איננה מגיעה אל המנוחה והנחלה. המאבקים במזרח התיכון לא ייפסקו וההיסטוריה כמובן שלא תגיע לקצה. גם אם נגיע לשלום חוזי עם כל שכנינו –
ואני בהחלט מאמין שזה אפשרי, שזה בהישג יד, אולי אפילו בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית – החוזים הללו לא יבטיחו שבעיית הביטחון ירדה מעל הפרק, שכעת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אנחנו מוכרחים להבין שבעולם המורכב שאנחנו נכנסים לתוכו ובאיזור המסובך שבו אנחנו חיים – איזור שעדיין לא עבר את הרפורמה הדמוקרטית, איזור שיש בו תנועה איסלאמית חזקה מאוד – גם מסגרות יציבות לכאורה וגם הסדרי שלום הם תמיד שבירים. אנחנו צריכים להבין שהמזרח התיכון הוא איזור של חולות נודדים. בין השאר עלינו להבין שאם וכאשר איראן תתחמש בנשק גרעיני כל משוואות הכוח באיזור ישתנו. כל הסכמי השלום שעליהם חתמנו ושעליהם עוד נחתום יעמדו אז תחת לחץ קשה מאוד.
התשובה של השמאל לאיום הזה היא לעשות ויתורים מקסימליים במהירות מקסימלית כדי שההסכמים שייחתמו יעמדו לנו כסכר מול השיטפון הבא. לדעתי הגישה הזאת לא-מציאותית, היא מנסה לאכוף על מציאות קשה את משאלות הלב
שלנו. אני מאמין שאנחנו לא צריכים להשלות את עצמנו שפיתרונות חלקיים וחפוזים בסביבתנו הקרובה יפתרו את הבעיות הקיומיות שלנו, ושאיתן עלינו להתמודד.
מאז כניסתך לתפקידך הולך ונוצר מצב לא קל במזרח התיכון. ההתנגשות בספטמבר עם הפלשתינאים, התקררות היחסים עם ירדן, הרטוריקה המצרית הקשה, המתיחות עם סוריה. מובן מאליו שכל עוד אתה דוהר לקראת קווי 76' ומוסר נכסים לאומיים ללא תמורה כולם טופחים לך על השכם ומריעים לך ומכבדים אותך. אני מבטיח לך שגם אני, אם אמסור את מחצית ירושלים, אקבל פרסים ושבחים לאין קץ על תרומתי לשלום. אבל המבחן האמיתי של מדינאות אינו השגת אהדה רגעית על ידי הכפפת אינטרסים שלך לאינטרסים של הצד השני. המבחן הוא לשמור על האינטרסים שלך,
על ידי מדיניות שמגדירה את גבולות התביעה וגבולות המשחק. אין זה מפתיע שכאשר אתה עובר ממדיניות של תן ותן למדיניות של תן וקח, הצד השני איננו מרוצה. הערבים עוברים כעת תקופת הסתגלות וזה רק טבעי שהם מנסים להפעיל לחץ מרבי. הם מעדיפים לחזור למצב של ממשלה שאיננה נושאת ונותנת אלא נותנת ונותנת. לכן ועידת הליגה הערבית שהתכנסה בקהיר שבוע לאחר שהוקמה הממשלה יצרה קו ברור של התקפה עלי. לא מתוך ניתוח בלבד אלא
מתוך ידיעה מוצקה אני יכול לומר לך שההתקפה הזאת ניזונה משתי הערכות. הערכה אחת היא שכל צעד ערבי נגדנו יזכה כעת לתמיכה מערבית, מפני שהאחריות לכל משבר תוטל על ישראל. הערכה שנייה היא שהערבים יכולים כעת לפצל את החברה הישראלית ולגרום למחצית העם להצטרף להתקפה על הממשלה. בגלל ההערכות האלה ערפאת יכול היה להמציא את הברווז הזה של פגיעה במסגד אל-אקצה ולקוות לגינוי אוטמטי מבית ומחוץ. ובגלל אותן הערכות היתה סוריה יכולה לאיים במלחמה ולהטיל את האשמה על ישראל. יש אפשרות ממשית שהדברים ידרדרו לכדי עימות צבאי? בחודשים האחרונים התבשרנו שאמ"ן מעריך כי הסבירות של מלחמה עם סוריה אינה נמוכה עוד. שר בכיר בממשלה שהוא גם ידיד אישי שלך טען שצריך להכין את העם למלחמה. עלינו להבחין בין ההיערכות שלנו לקראת אפשרויות שונות לבין הסבירות שהן תתממשנה. אנחנו צריכים להיערך לקראת מצב שבו השלטון בדמשק יאבד את שפיותו וייצא למתקפת פתע מתוך הנחה שיפיק איזו תועלת מדינית מכך. אבל אם אתה שואל אותי על הסבירות שהדבר יקרה התשובה היא לא. אני חושב שהסורים שפויים למדי. עם זאת, כדי לצמצם את הסכנה או לעקר אותה כליל, פעלנו בזמן האחרון קודם כל במישור הבינלאומי, ובו הועברו מסרים שהבהירו לסוריה חד-משמעית שאם היא
תתקוף את ישראל היא תישאר לבד גם בשדה הקרב וגם בשדה המדיני. המסר הזה היה חשוב מאוד מכיוון שאחת ההנחות של התקפת פתע היא שיהיה אפשר לצמצם את מתקפת הנגד הישראלית על ידי לחץ בינלאומי. אני חושב שכתוצאה מהמהלכים שנקטנו יש היום בדמשק ראייה יותר מפוכחת של האפשרות הזאת. הפעולה השנייה שעשינו היתה להבהיר לסוריה שאין לה שום אפשרות להשיג הפתעה אסטרטגית משום שברור לנו מה הכוונות ומה התוכניות האופרטיוויות שלה ואנחנו עוקבים אחריהן בעירנות. נשארה איפוא רק האפשרות של מחטף טקטי. אנחנו נערכים גם מול האפשרות הזאת ונוכל להגיב גם עליה. כיוון שכך, אני מעריך שהצלחנו לצמצם באופן משמעותי את הסכנה של עימות עם סוריה ואנחנו נעים לקראת חידוש שיחות השלום איתה. עם זאת, אי אפשר לומר שסילקנו את הסכנה כליל. תמיד קיימת האפשרות שמישהו יפעל בצורה לא-רציונלית. בין העולם האידיאולוגי שממנו אתה בא ובין המציאות הפוליטית שירשת יש סתירה ברורה. האם ההחלטה שלך לבצע את הנסיגה מחברון, לקיים דיאלוג רצוף עם ערפאת ולהמשיך בתוואי של אוסלו מעידות שהמציאות ניצחה, שאתה הולך ונפרד מהמטען האידיאולוגי שלך? לא. זה לא נכון. אם תבדוק היטב מה שעשיתי מאז נכנסתי למשרד הזה תראה שאני מקיים בדיוק מה שהבטחתי לבוחר. אמרתי לפני הבחירות שלמרות כל הביקורת שלי על הסכמי אוסלו לא אמנע מליישם אותם – בכפוף למדיניות שלנו ולקוי היסוד שלנו. וזה בדיוק מה שאני עושה. צריך להבין דבר אחד. אוסלו היא מסגרת שלא תוכננה היטב, במיוחד במימד הבטחוני שלה. הסכם אוסלו הוא הסכם רשלני, חפיפי, מחורר מאוד, אשר גובש בלא עבודת מטה מסודרת ובלא שגורמי הביטחון והמודיעין ישותפו בהכנתו. למרות שהוא איננו מכתיב את מהות הסדר הקבע הוא מסמל כיוון מאוד לא-רצוי.
למעשה עמדה מאחורי אוסלו ההנחה הברורה ששני הצדדים רוצים להקים מדינה פלשתינית ושלכן שני הצדדים רוצים ליצור מסגרת שלא תפחיד יותר מדי את הציבור הישראלי אלא תאכיל אותו בכפיות, בהדרגה, כדי להכשיר אותו לקראת
התוצאה הזאת. הפועל היוצא של הדבר הזה היה שביישום שלבי אוסלו לא היתה שום עמידה על הדדיות, משום שבלאו הכי הצד הישראלי ברובו רצה לתת. נוצר כאן דפוס שהצד הישראלי נותן והצד הפלשתיני לוקח. זה דפוס מסוכן מאוד, אם הכוונה שלך היא לעצור באיזושהי נקודה עתידית את תהליך הוויתורים.
כל מי שיש לו איזושהי הבנה מה הם חיי מדינה צריך להבין שאם היה נמשך תהליך שמבוסס על כך שכאשר הצד השני תובע אנחנו צריכים להיענות, התהליך הזה יביא בסופו של דבר לביטולה של מדינת ישראל. בספרך אתה מתייחס אל הופעתה של לאומיות פלשתינית נבדלת כאל תכסיס של הפאן-ערביות. המונח עם פלשתיני מופיע אצלך במרכאות, לעתים קרובות. היום אתה מכיר בקיומו ובזכות קיומו של העם הפלשתיני? אתה מכיר בכך שיש לו זכויות לגיטימיות מערבית לירדן? התנועה הלאומית הפלשתינית התחילה אכן כמכשיר של הפאן-ערביות, ביסודה היתה כלי בידיו של נאצר. אבל עם התהוותה היא קיבלה חיים משלה ואני בהחלט חושב שצריך להכיר בכך שהשאיפה הנבדלת הזאת קיימת. מה שאני מנסה לעשות הוא לא לפסול את קיומה של התופעה הזאת אלא להיפך, להגדירה במדויק. הטענה שלי היא שהלאומיות הפלשתינית אינה נתחמת ביהודה שומרון ועזה. מצד אחד היא מרחיבה את עצמה אל תחומי הקהילות הפלשתיניות בירדן ובלבנון ובמקומות אחרים ומצד שני היא חודרת מהר מאוד אל תוך ערביי ישראל. מי
שמנסה לטעון שיש פה איזו זהות נבדלת ביש"ע, שאיננה חורגת משם, פשוט חוטא לאמת. לכן הבעיה כאן קשה מאוד.
אנחנו עומדים מול לאומיות פלשתינית שהיא ענף מתוך העץ הגדול של הלאומיות הערבית הכוללת, שיש בתוכה שאיפה אירידנטית עמוקה מאוד להחיל את האמנה הפלשתינית – שעדיין לא התבטלה – על יתרת השטח של מדינת ישראל. על
"פלסטין" כולה. ההנחה של אנשי מרצ היא שאם ניתן לתנועה הזאת מה שהיא דורשת בשלב ראשון – כלומר מדינה בשטחי יש"ע ומחצית ירושלים – השאיפות הלאומיות שלה ייתחמו וייעצרו בגבול הקו הירוק. אני חושב שההנחה הזאת פשוט אינה מציאותית. כל מי שעיניו בראשו צריך להבין שאם אנחנו נקבל באופן אוטומטי וללא סייגים ובלי מחשבה מעמיקה את מה שאני מכנה העיקרון הפלשתיני, את העיקרון שהמיעוט הלאומי הפלשתיני ביהודה ושומרון זכאי
להגדרה עצמית, העיקרון הזה ינדוד בהכרח אל תוך המיעוט הלאומי בתוך מדינת ישראל גופא. לדבר הזה לא יהיה סוף. העיקרון הזה יגזור בנו עוד ועוד. הוא יגזור בירושלים ובעכו ובחיפה. הוא יגזור בנו גם בתוך תל אביב יפו.
פירוש הדבר הוא שאתה מתייחס אל הפלשתינאים אך ורק כאל מיעוט לאומי? האם הטענה שלך היא שבהיותם מיעוט לאומי אין להם זכות להגדרה עצמית? זה לב העניין. השאלה הזאת מאוד סבוכה. במובן מסוים המאה הנוכחית היתה
מאבק בין הרעיון העל-לאומי שאותו ייצג לנין ובין הרעיון הלאומי שאותו ייצג וילסון. וילסון הוא שניצח. אבל מה שאנחנו מוצאים לקראת סוף המאה הוא הקצנה ועיוות של הרעיון הווילסוני של הגדרה עצמית. ההנחה הנפוצה כעת היא שכל מיעוט לאומי שדורש עצמאות חייב לקבל אותה אך ורק מפני שהוא דורש אותה. עצם הדרישה להגדרה עצמית מוצגת כתנאי הכרחי ותנאי מספיק לקבלת הגדרה עצמית. אבל הנוסחה הזאת היא מירשם בדוק לריסוק המערכת הבינלאומית ולביקוען של עשרות מדינות. אם תתקבל היא תיצור חוסר יציבות גמור במזרח אירופה ובמרכזה ובהמשך גם במערבה. אולי גם בחלקים של צפון אמריקה. ואצלנו הבעיה אקוטית במיוחד.
ההרמוניה העדינה מאוד שמתקיימת בינינו לבין ערביי ישראל ומאפשרת להם להשתלב בישראל כאזרחים שווי זכויות לכל דבר, מבוססת על הידיעה שהמדינה חזקה דיה ואין שום סיכוי שהיא תקרע מעצמה אותם חבלי ארץ שבהם ערביי ישראל חיים. לכן אני חושב שגם אותם ישראלים שאינם חשים אותה זיקה עמוקה ללבה של ארץ ישראל שאותה אני חש, חייבים להבין שמלבד הסכנה הביטחונית הנובעת מהפקרת שטחי יש"ע לידי מדינה זרה עם ריבונות זרה, קיימת סכנה לא פחות חמורה מעצם קיבוע הרעיון של הגדרה עצמית לכל ציבור שתובע הגדרה עצמית. ופירוש הדבר, לדעתך, הוא שמדינה פלשתינית ריבונית לחלוטין ברוב שטחי יש"ע תהיה סכנה קיומית למדינת ישראל במלוא מובן המלה?
אני רואה סכנות מוחשיות שעלולות לצמוח למדינת ישראל ממדינה כזאת. אני גם חושב שהוויכוח שקיים היום בציבור הישראלי בין אלה שכביכול גורסים שהם בעד מדינה פלשתינית לבין אלה שמתנגדים לה הוא ויכוח מלאכותי, ויכוח שאיננו נוגע לשורש ההסכמה הלאומית הרחבה שחובקת את שני המחנות. כאשר אני שואל אנשים שכביכול תומכים בהקמתה של מדינה כזאת לדעתם, הם אומרים לי מדינה פלשתינית כן, אבל בתנאי שלא יהיו לה טנקים ומטוסים וטילים. מדינה פלשתינית כן, אבל בתנאי שלא תהיה לה שליטה במרחב האווירי שלה. מדינה פלשתינית כן, אבל בתנאי שלא תהיה לה יכולת לכרות בריתות צבאיות עם עיראק ועם איראן. מדינה פלשתינית כן, אבל בתנאי שלא תוכל להכניס סיפון לאדמה ולשאוב את המים שלנו. מדינה פלשתינית כן, אבל בתנאי שלא תוכל להביא 2-3 מיליון פליטים וליישב אותם על גבול ואדי ערה או בפרוורי תל אביב או מסביב לירושלים. אבל סייגים כאלה על ריבונות לא קיימים בשום מקום בעולם. אין אף מדינה אחת בעולם שהיא מפורזת לחלוטין. אין אף מדינה שאין לה זכות של הגנה
עצמית וזכות להתחמשות, זכות לשלוט בגבולותיה וזכות לכרות בריתות צבאיות. לכן, כאשר הרוב המכריע של הישראלים מבקש להטיל את כל הסייגים הללו על הרשות הפלשתינית הוא למעשה מתנגד לרעיון של ריבונות פלשתינית. הוא דורש דרישות שאינן מתיישבות עם רעיון הריבונות כפי שהוא מובן היום בעולם. מבחינה זאת ההבדל ביני לבין אלו שמדברים בקלות בלתי נסבלת ובקלילות בלתי אחראית על המדינה הפלשתינית, על כך שניתן להם מדינה וניפטר מהבעיה, הוא שאני ער יותר למשמעויות של המושג מדינה. אני ער לכך שהמומנטום של ריבונות
תמיד גובר על כל ההסדרים שבהם מנסים לכבול אותו או לסייג אותו. אני ער לעובדה שבמשך כל המאה העשרים, בכל מקום שהיתה תחרות בין ריבונות מדינית להסדרי פירוז הריבונות המדינית ניצחה, ובמחיר דמים קשה מאוד. כולל לעם
היהודי. לכן אני מאמין שבסופו של דבר יתברר שבעניין הזה חילוקי הדעות בתוכנו קטנים משחושבים. אני משוכנע שיהיה אפשר להשיג הסכמה לאומית רחבה להסדר שיאפשר לפלשתינאים מידה שלא-מבוטלת של עצמאות, ואילו סמכויות העל, במיוחד בתחום הביטחון, יישארו בידנו. על הבסיס הזה אפשר להגיע להסדר שלום יציב כבר בקדנציה הקרובה. ברמת הגולן, שבה האלטרנטיווה היא מלחמה, אתה אינך מוכן לשקול נסיגה לגבול הבינלאומי? קודם כל אני אינני מוכן לנהל משא ומתן תחת איום. אבל כאשר ניכנס למשא ומתן הזה אנחנו ניכנס אליו עם תביעה זהה לזו של הסורים. אם הם תובעים את כל רמת הגולן כך נעשה גם אנחנו. אני לא רואה שום סיבה מדוע אנחנו צריכים להמעיט בתביעותינו. כפי שאינני אומר לאסד מה לא לתבוע בכניסה למו"מ כך אני מצפה שגם הוא לא יאמר לי מראש מה לא לתבוע. הבעיה בגולן בעיקרה ביטחונית. יש לנו אומנם קשרים מאוד עמוקים לגולן, כפי שאתה רואה תלוי אצלי כאן צילום אוויר של גמלא, אבל למרות שהקשר הרגשי החם קיים הוא איננו הדבר העיקרי. הדבר העיקרי הוא השאלה הביטחונית. אנשים אומרים לי הנה, למצרים נתתם את כל סיני. זה נכון, כמובן. אבל שם, בגבול מצרים, יש לנו עומק אסטרטגי של 002 ק"מ. אני מניח שאם היה לנו עומק אסטרטגי של 002 ק"מ ברמת הגולן יכולנו בנקל לעצב הסדר דומה מול הסורים. הקושי הוא שבפועל, בגבול הצפון, אין לנו עומק אסטרטגי אלא גובה אסטרטגי, שאותו נאבד אם נרד מרמת הגולן ומרכס החרמון. אנשים אומרים לי שהיום יש טילים בעולם ובעידן הטילים שטח אינו חשוב. אז נכון, טילים הם בעיה. אבל גם טנקים הם בעיה, וטנקים שבאים לך מלמעלה למטה הם בעיה כפולה. במובן מסוים, בעידן הטילים, השטח נעשה דווקא חיוני יותר מכיוון שגייסות הקרקע של הצד השני נהנים עכשיו מהסיוע של טילי קרקע-קרקע
שיכולים לשבש את היערכות המילואים שלנו ולהקשות על הגנת הגבולות. לכן צרכי ההגנה הקרקעיים אינם נעלמים בעידן הטילים אלא דווקא מקבלים חשיבות יתרה. ולמקומות הגבוהים יש כמובן חשיבות עליונה לצרכי מודיעין. בגלל כל
הדברים הללו הבעייה בגולן היא בראש ובראשונה בעיית ביטחון.
אין די בדיבורים על נורמליזציה עם סוריה, שבמקרה הטוב תהיה קרירה למדי ואין די בדיבורים על הפנמה ועל שינויים פסיכולוגיים שבמקרה הטוב יהיו חלקיים מאוד. אנחנו חייבים להשאיר בידינו את יסוד ההרתעה, וכדי שיסוד ההרתעה יישמר אנחנו זקוקים להסדרי ביטחון מספיקים. זאת הבעיה שאנחנו עומדים מולה ושאיתה ניאלץ להתמודד סביב שולחן המשא ומתן. מאז הבחירות שוררת אצל רבים בארץ תחושה של מועקה כבדה. יש המדברים על הרס פנימי ועל פירוד פנימי, על משבר ערכי ותרבותי. יש המדברים על קריסתה של הישראליות. על היעלמותו של המכנה המשותף שאיגד את החברה הזאת. אני יודע שיש הטוענים שהחברה הישראלית מתפוררת, שהמדינה מפולגת ומקוטבת. שנוצרו כאן שני עמים: השיינקינאים והאחרים, ושאלה מנוכרים מאלה. אבל כאשר אני שומע את התיאור הזה אני נזכר בהתבטאויות דומות ששמעתי בארה"ב בשנות השבעים. גם שם אמרו אז שהחברה מבוקעת בין שחורים ולבנים, בין ימין ושמאל, ושהתרבות האמריקאית בשקיעה גדולה. אחר כך הגיעו שנות השמונים והתברר שבעצם לחברה האמריקאית בסיס ערכי משותף ומאוד ברור. רייגן היה מייצג מובהק של הבסיס המשותף הזה וקלינטון של היום איננו שונה בהרבה מרייגן. כך שלמעשה הבסיס, הסלע, יותר מוצק ממה שנוטים לחשוב. מסביב יש ענני אבק שבאים והולכים ומתפזרים אבל הסלע של הבסיס המשותף נשאר איתן. אני חושב שכך הדבר גם אצלנו. כפי שבתחום המדיני אני מעריך שלאמיתו של דבר יש הסכמה רחבה למדי על סוג הפתרון הנדרש כך גם בתחום הערכי הרחב יותר. ההערכה שלי היא שרוב רובו של הציבור הישראלי מאוחד סביב כמה שאיפות בסיסיות שמתבטאות ברצון לשמר את הזהות היהודית ובהבנה שליהדות יש גם ממד דתי ולא רק לאומי. הרבה אנשים מן השמאל שאני פוגש, כאשר הם שואלים את עצמם על מה נחנך את ילדינו, הם חוזרים לאיזו ערכיות בסיסית, לאיזשהו צורך בשילוב המסויים של יסודות לאומיים ודתיים שמגדירים את העם הזה. בכל זאת אני חושב שהתופעות של ניכור וקיטוב וניהיליזם הן מסוכנות. גם
השגשוג הכלכלי שלנו וגם הכוח הצבאי והמעמד המדיני מותנים בדבר אחד יסודי: ביכולת הבסיסית שלנו ליצור התגבשות סביב אותם ערכים שיוצרים את העוצמה האמיתית של אומה. סביב אותם ערכים שנותנים לכל אחד מאיתנו את התשובה מדוע הוא נמצא פה ולא במקום אחר. שנותנים לכל אחד מאיתנו את טעם הקיום כאן. אני חושב שגם בעניין הזה יש לנו מה ללמוד מאבות הציונות. הם ראו את הדבר הזה נכון. בכלל, אוהבים לומר עליהם שהם טעו. אבל הם טעו מעט מאוד. בדרך כלל הם ראו דברים ברור יותר מאיתנו, במין ראייה חודרת מאוד. חודרת דורות. ומה שאבות הציונות הציעו הוא להימנע מהסתגרות, להיות פתוחים למערב, להיות אנשי העולם הגדול אבל מצד שני לשמור על הזהות הייחודית שלנו שנצרפה במקום המסוים הזה תחת הנביאים והמורים הרוחניים הגדולים שהעניקו לנו תורת מוסר שהיא גם אוניברסלית וגם פרטיקולרית. לכן כאשר אני רואה את הנטייה לאמץ כל דבר שהוא זר, כל דבר שאיננו יהודי או ישראלי, אני רואה בכך סכנה יותר מוחשית לקיום שלנו מאשר טילים וטנקים ואיומים צבאיים אחרים.
אינך חושש שהברית הפוליטית שלך עם המחנה החרדי גורמת שישראל משנה את אופיה? שהיא חדלה להיות מדינה מתוקנת, דמוקרטית-ליברלית? הבעיה של יחסים בין חרדים לחילוניים לא תיפתר בנקל. אין רעיון אחד פשוט שיפשר בין תביעת הציבור החרדי לחיות לפי חוקי ההלכה לבין סירובו של הרוב החילוני לעשות כן. אם הציבור החילוני ינסה, בכוח הרוב שעומד לרשותו, לכפות הלכות חילוניות, הדבר יביא למלחמת תרבות ואולי אף לגרוע מזה. לפרצי
אלימות. כך יקרה גם אם הציבור החרדי ינסה לכפות את הילכותיו על החילוניים.
לכן הדרך היחידה לטפל בבעיה היא להגיע לשורה של פשרות אד-הוק. כך נהגו למעשה כל ממשלות ישראל. קשה לי להבין מדוע אנחנו מוצאים דרך לדבר עם פלשתינאים שניהלו נגדנו מלחמה עקובה מדם, אבל איננו יכולים להידבר עם
אחינו, בני אותו עם. אני מתכוון לעודד הידברות כזאת. אני מתכוון להפגיש סופרים ורבנים משני המחנות כדי שינסו לאתר את המשותף לנו ואת המאחד אותנו. בכמה וכמה הזדמנויות אמרת שהציונות עומדת היום בפני סיכונים ובפני
סיכויים שלא היו דוגמתם בתולדותיה. כפי שאמרתי לך, אנחנו צועדים לקראת העולם המדיני של המאה ה-12, שיהיה
עולם רב-קוטבי ולכן סבוך ובלתי יציב. המשימה העיקרית שלנו תהיה ללמוד לתמרן בתוך העולם החדש הזה. בתוכו יהיו עלינו שני איומים. מצד אחד האיום הפנימי של האירידנטה הפלשתינית ומצד שני האיום של הפן-איסלאמיזם. התשובה על האיום הראשון היא התנערות פלשתינית אמיצה מהחזון האירידנטי. יש בקרב הפלשתינאים כאלו שכבר נגמלו מהחזון זורע-ההרס הזה. אבל יש גם מגמה הפוכה. שלא יהיה ספק בכך. חדשות לבקרים יש התבטאויות על שחרור כל פלסטין ועל הג'יהאד המתמשך ועל זכות השיבה. אלה אמירות שיש להן משמעות. למלים יש משמעות. הן מקיימות את החלום והן משפיעות על המחשבה, והמחשבה משפיעה על המעשה. לכן דרושה התנערות ברורה, נחושה ונועזת של כל המנהיגות הפלשתינית המרכזית מרעיון האירידנטה. לאיום השני, הפן-איסלאמי, אין להערכתי פתרון קל. והפתרון שקיים הוא להערכתי רחוק מן הבית. אלה שחושבים שרק באמצעות התפתחות כלכלית איזורית נפתור את הבעיה הזאת טועים – הם חושבים במושגים כמו-מרקסיסטיים. הבעיה אינה רק כלכלית, האיסלאם מתפשט בקרב אוכלוסיות רחבות מאוד ולאו דווקא נחשלות, משום שהוא מציע פתרון לבעיות של חיפוש אחר זהות ומשמעות בחיים
כמו במקרה של בריה"מ והקומוניזם הצרוף. כרעיון שעונה על מאוויהם וצרכיהם העמוקים של רבים כל כך ברחבי המזרח התיכון עם מדינת-אם שמוליכה אותו ומלבה אותו, האיסלאמיזם בהחלט מסוכן. יחד עם זאת אני אופטימי מאוד, משום שאני מאמין שכבר בשנים הקרובות מדינת ישראל יכולה להגיע למכפילי עוצמה גבוהים ביותר. בעולם הפוסט-תעשייתי שאנחנו נכנסים אליו ישראל עומדת להפוך לגורם עצום, רב משמעות, מפני שיותר מכל מדינה אחרת בעולם אנחנו ערוכים לכלכלת-המידע. מספר המדענים ביחס לאוכלוסייה בארץ הוא הגבוה בעולם, והמערכת הבטחונית מפיקה מדי שנה אלפי צעירים שיש להם התנסות יחידה במינה בתחום של מערכות מידע, מיחשוב, שינוע ורובוטיקה. מכיוון שלא היו לנו כאן לא קפיטליזם אמיתי ולא קומוניזם אין לנו כאן דינוזאורים של תעשיות כבדות ומיושנות שמהן צריך להשתחרר. אני מעריך שאם נשחרר את המשק ממעורבות-יתר של הממשלה – ואנחנו נשחרר
אותו – נגיע למימוש הפוטנציאל האנושי שלנו באופן שייצור כאן נסיקה עצומה ומהירה מאוד של הכלכלה הישראלית. אם היום, עוד לפני שעברנו את המהפיכה התאצ'ריסטית, התל"ג לנפש שלנו מתקרב לזה של בריטניה – כ-61 אלף דולר – הרי לאחר שנעבור את המהפכה הזאת נוכל להכפיל אותו בתוך חמש עשרה שנה. התהליך הזה יהיה מלווה גם בהכפלת האוכלוסייה ולכן נגיע למצב שבו המשק הישראלי יצמח פי שלושה או ארבעה בתוך עשור וחצי. ואז נהיה אחת המדינות העשירות בעולם. לא באופן יחסי, באופן מוחלט. וכשזה יקרה, כל פרופיל הקיום שלנו במזרח התיכון ובקהילה הבינלאומית ישתנה. אנחנו נהפוך לשותף אמיתי, לפרטנר שווה, לגורם בינלאומי ראשון במעלה. מהפכת הפרטה פירושה הגדלת הפערים החברתיים. בוודאי. אבל כדי שהדבר הזה לא יקרה אני מתכוון לקחת חלק מכספי ההפרטה
וליצור בהם קרן שמטרתה העיקרית תהיה צמצום הפערים החברתיים. אם לא נפעל בעניין הזה בנחרצות ייווצר בארץ פער עצום בין השכבות החלשות לבין השכבות החזקות והפער הזה יאיים בסופו של דבר על היציבות הפנימית של המדינה. כבר עכשיו עקומת לורנץ בישראל – העקומה המודדת את הפער בין עשירונים – היא המעוותת ביותר במערב. זה דבר שלא ייאמן. הפער בין עשירים לעניים בישראל התרחב בשנים האחרונות עד כדי ממדים מפחידים, מבהילים. אני רואה את עצמי מחויב לפעול למען יתר שוויוניות בחברה שלנו, וקודם כל שוויון הזדמנויות. פירוש הדבר הוא בעיקר השקעה בחינוך. כמו שמנחם בגין ניסה לצמצם את הפער החברתי באמצעות שיקום פיזי של השכונות אני רוצה לצמצם את הפער באמצעות ההשקעה בחינוך, במיוחד בשכבות החלשות. אני חושב שהאמירה הידועה על כך שלא צריך לתת לאדם דג אלא חכה היא ביסודה נכונה. במקרה שלנו החכה היא ההכשרה חינוכית. רק באמצעותה נוכל לסגור בהדרגה את הפערים החברתיים. אתה כבר חמישה חודשים בתפקיד ומתקבל הרושם שהמאבק בינך ובין התקשורת
אינו נפסק. אתה מרגיש שהאליטה התקשורתית הטילה עליך מצור? לצערי אין בארץ אותה הפרדה שקיימת בעיתונות האמריקאית, בין רפורטז'ה לפובליציסטיקה. אצלנו יש מה שנקרא באירופה MSILANRUOJ YCACOVDA, כלומר
לרוב העיתונאים יש יעד. הם לא מסתפקים במהלך העובדות היומיומי ומרגישים שהם מייצגים אמת גדולה יותר. הם חשים מחויבים לקידומו של איזשהו רעיון נאצל שבמקרה הזה הוא רעיון השלום, רעיון שאני לכאורה אמור להיות מתנגד
שלו. התוצאה היא שההתנגדות של חלקים רחבים בתקשורת לממשלה בראשותי כל כך אוטומטית וכל כך פבלובית עד שאין לה שום השפעה עלי. בתהליך של אבסורדיזציה התקשורת הפכה את עצמה לבלתי-רלוונטית לי. אני יודע שלא משנה מה אעשה ומה לא אעשה, ההתנגדות תבוא בכל מקרה, ואני פשוט עושה את מה שאני חושב שצריך לעשות. באופן פרדוקסלי אני מוצא את עצמי משוחרר משבט העיתונות והביקורת. בכל בוקר אני מעיף מבט חטוף על היבול היומי שהעיתונים מניבים, ומיד ממשיך הלאה. יש כאן מצב מוזר. אתה ראש ממשלה שסמכויותיו נרחבות ביותר ועם זאת אתה חש כמי שבמובן מסוים עודו נמצא באופוזיציה, עודו נרדף על דעותיו. ההתנגדות שאני נתקל בה מזכירה לי את אופן ההתנהגות של הנומקולטורה של המשטר הישן. ברור שיש כאן ניסיון לכפור בלגיטימיות של הממשל החדש, לעשות דיסקרדיטציה של הממשלה כולה ודה-לגיטימציה שלי. הניסיון הזה איננו מאורגן, וגם אין צורך לארגן אותו. אותם אנשים שמוציאים אותו אל הפועל עושים את מלאכתם מתוך אמונה פנימית. מתוך איזה ערבוב של תחומי אחריות. מה שמפריע לי במיוחד בתחום זה הוא ההתקפות על משפחתי. אני אדם פוליטי, העמדתי את עצמי לבחירה ונבחרתי לראש ממשלה. אם יש למישהו טענות כלפי – שיתעסק אתי. מה הם רוצים מאשתי ומילדי? הרי יש גבול, אפילו כאשר עוברים את הגבול. אבל הבעיה כאן אינה בעיה אישית. זו גם אינה בעיה של התקשורת בלבד. הבעיה היא שהמבנה האינטלקטואלי של החברה הישראלית אינו מאוזן, שיש כאן מונוליטיות רעיונית. אולי אפילו רודנות רעיונית. וכאשר זה המצב, כאשר הכל מוטה לצד אחד, כאשר אין פלורליזם אינטלקטואלי, כאשר אין הפריה הדדית בין
שני קטבים רעיוניים שונים, אין אפשרות להגיע לסינתזה שתיתן לנו את הפתרונות הטובים ביותר. במקום זאת יש עדריות וקונפורמיזם, מונולוג מתמשך של כת פנימית אחת אשר גם כותבת את התורה וגם מפרשת אותה וגם מצפה שהכל ישעו לה. יש אומרים שהסיבה למצב העניינים הזה היא שאין אינטלקטואלים בימין. אני מוצא את הקביעה הזאת מוזרה כשהיא מכוונת כלפי הציבור האנושי שהעמיד את פון-וייזל, אורי צבי גרינברג, ייבין ורבים אחרים. אני מוצא שהקביעה הזאת במיוחד מוזרה כאשר בכל המערב, הדינאמיות האינטלקטואלית באה בעשרים השנים האחרונות דווקא מן הכיוון הימני. לכן אני חושב שמה שיש לנו בארץ הוא דבר אחר לגמרי. יש לנו מוסדות אקדמיים ותקשורתיים שמחויבים למחשבה האחידה, ל-GNIKNIHTINU השליט, והם פשוט משכפלים את עצמם. מעמידים עוד ועוד דורות
של אנשים צעירים בעלי אותה מחשבה חד-גונית. אני מתכוון לשנות זאת. אני מתכוון לסייע בהקמתה של קרן דמוית קרן אדנאואר אשר תקים שורה של אכסניות מחשבתיות שלא יהיו בשליטת הממשלה אך ייצרו תחרות רעיונית אמיתית בארץ. האכסניות האלה בשום פנים ואופן גם לא יהיו רק של הימין. אבל הן ייתנו איזשהו מענה למחשבה הרדודה המקובלת, איזשהו תיקון למצב החד-קוטבי הנוכחי של המציאות התרבותית הישראלית. יש איזה פער בין השקט הנפשי שלך, יש אומרים זחיחות הדעת שלך, לבין המתרחש סביבנו. הפער הזה גורם לרבים לחוש שאתה אטום למתרחש, שיש משהו אוטיסטי בממשל שלך. נו, מה אתה רוצה שאגיד לך על זה. אם אני פועל בקור רוח כותבים עלי שאני זחוח דעת. אם אני מגלה קורטוב של עצב, אומרים עלי שאני היסטרי ועצבני. אני לא זה ולא זה. אני משתדל לפעול מתוך שיקול דעת קר. לא לקבל החלטות מתוך סערת רגשות. בניגוד גמור למה שטוענים נגדי ובשונה ממנהיגים אחרים אינני אדם חסר כיוון שפועל כשבשבת ברוח. אצלי הכוונה והמטרה ברורים לחלוטין. אני יודע לאן אני רוצה להגיע. וכאשר זה כך, כאשר יש לך מפה ויש לך מצפן ביד ויש לך כושר ניווט יותר קל לך. אתה קובע את ציר הניווט ואתה מתכנן מראש שוליים לציר, כדי שכאשר תיתקל בקושי, תוכל לעשות מעקף פעם מימין ופעם משמאל ותוכל להתקדם אל אותו יעד שקבעת מראש. כל מי שאי פעם התמודד עם בעיות ניווט בשטח צריך להבין את זה: כשאתה יודע לאן אתה הולך – הכל הרבה יותר פשוט. זה המצב אצלי, למרות כל מה שנכתב בעיתון.