שלושה מפסידים בולטים היו השבוע.
בנימין נתניהו הישן היה אדם זהיר. הוא תיעב הימורים. אבל המלך ביבי שנולד אחרי בחירות 2015 התחיל להאמין בסיפורים שהוא מספר על גדולתו. והתחיל לבטוח בכוחו ובעוצם ידו. והתחיל לחשוב שהוא חסין מפני כישלון. והתחיל להמר בענק. הימר נגד אובמה, הימר על טראמפ והימר על בחירות רביעיות. לכן, רגע אחרי שניתנה לו המתנה של ממשלת אחדות הוא בעט בה בגסות. ובכך עשה לא רק מעשה מכוער אלא מקח טעות. כי אומנם הוא המוכשר מכולם. ואומנם הוא חיסן את כולם. אבל כמעט כולם מתחילים להתעייף ממנו. ומשום כך הוא לא קיבל את התמיכה שקיווה לקבל. יהיר וזחוח, נתניהו חשף את עצמו לסיכון שאדם רציונלי לא אמור להיחשף אליו.
גדעון סער היה מועמד התקשורת לראשות הממשלה. במשך עשור הוא נתפס על ידי השמאל העיתונאי כאחד משלנו. הציפייה של הבועה הייתה שסער יהיה המשחרר הגדול, המושיע שיביא את הימין לקואליציית רק לא ביבי. והוא נועד להיות ראש הממשלה הבא. אבל דווקא מכיוון שהתרגל לקבל ממנה אהדה ותמיכה, סער לא קרא נכון את מדינת תל־אביב. הוא באמת חשב שיצליח למכור מפלגת ימין־ימין לאנשי מרכז־שמאל. והוא באמת האמין שלליברלים הישראלים אין עקרונות ואין השקפת עולם. לכן סער יצא קירח מכאן ומכאן: בשביל הימין המפלגה שלו הייתה תל־אביבית מדי, ובשביל תל־אביב היא הייתה ימנית מדי. התקווה החדשה התרסקה.
איימן עודה רצה להיות מרטין לותר קינג ישראלי. הוא הביא אל המאבק האזרחי־לאומי של ערביי ישראל שפה מפייסת (על פי רוב) ונוכחות אנושית חמה וגישה של דרכי נועם. אבל עודה לא הצליח להשתחרר מהקיבעון האידיאולוגי. הוא נשאר נאמן לסדר היום הישן של הרשימה המשותפת. והוא לא הבין את המהפכה המתרחשת במגזר הערבי בישראל. והוא נצמד לתפיסת העולם המאובנת של התנועה הלאומית הפלסטינית. לכן הוא הגיע לעמדה האבסורדית של התנגדות להסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. אבל הציבור שלו עצמו לא סלח לו על כך. הרוב הדומם של ערביי ישראל התקומם כנגדו. איימן עודה חתום על הכישלון הפוליטי העמוק ביותר בבחירות 2021.
והיו השבוע שני מנצחים מובהקים. ההצלחה של מנסור עבאס היא תמונת ראי של הכישלון של איימן עודה. והמשמעות שלה איננה רק פוליטית אלא היסטורית. רופא השיניים ממע'אר ותלמידו של השייח עבדאללה נימר דרוויש הוא בעל תפיסת עולם איסלאמית מתונה ועמוקה. והוא אדם אמיץ לב ובעל מעוף. לכן הוא גילה מנהיגות פורצת דרך ששום מנהיג ישראלי אחר לא גילה בשנה האחרונה. והוא גילה מנהיגות נועזת ששום מנהיג ערבי־ישראלי לא גילה בעשורים האחרונים. הוא שבר את הפרדיגמה של ההתרסה, ההתנגדות והבדלנות. ובמערכת הבחירות האחרונה הוא לא נרתע מלנקוט קו עצמאי שמשתחרר מהלפיתה של השמאל ונכון להידברות עם הימין.
ל
כן הוא דיבר אל ליבם של מאות אלפי ערבים ישראלים שמאסו בנרטיב הפלסטיני העקר ומחפשים פוליטיקה חדשה ומעשית ומבקשים להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית. כך שההישג של רע"ם בבחירות 2021 הוא במובן מסוים הניצחון של הישראליות ושל הסיכוי שבני אברהם יגיעו לשלום גם בארץ שאברהם הביא אותם אליה.
אבל הניצחון הגדול מכולם הוא הניצחון של בני גנץ. ביבי נהג בו באופן מחפיר ומחנה רק־לא־ביבי נהג בו באופן אלים. והתקשורת דרסה אותו והדגלים השחורים ירקו עליו. והוא היה לאדם המושמץ בעיר. אבל ברגע האמת התברר שכ־300 אלף ישראלים מעריכים את הפטריוטיות הנדירה שלו ואת ההגינות הפשוטה שלו ואת העוצמה השקטה שלו. לכן הם הצביעו לכחול לבן, במחאה נגד נתניהו ונגד התקשורת, בהתקוממות נגד הפוליטיקה של הנכלוליות ונגד האינקוויזיציה של הצדקנות. בכך הם השיבו מן המוות מנהיג ישראלי ראוי והשיבו אל ארץ החיים את הערך הנשכח של ההגינות ואת הערך המבוזה של האנושיות ואת הסיכוי שישראל תצא יום אחד מטירוף המערכות ותחזור לשפיות.