עכשיו זה האומיקרון. אחרי האלפא (הסיני) ואחרי הדלתא (הבריטי) ואחרי אינספור זני־ביניים אחרים של הקורונה, מתקיף אותנו זן הנגיף שהגיע כנראה מדרום אפריקה. ואף שבישראל המצב עדיין סביר, באירופה הוא מידרדר במהירות. חודש בלבד אחרי שהופיע, האומיקרון מתפשט במהירות בכל רחבי היבשת. בדנמרק נמצא שמספר הנדבקים בווריאנט המשוכלל מוכפל בכל יומיים – ולכן מספר המאומתים היומי שובר שיאים. בנורווגיה מעריכים שהאומיקרון מתגבר במידה רבה על הגנת החיסונים – ולכן הוא עתיד להציף את בתי החולים בהמוני מאושפזים. ואילו בבריטניה ממשלת הוד מלכותה רואה באומיקרון את האיום החמור ביותר על הממלכה מאז פרוץ המגפה. לפי אחת האזהרות שהיא פרסמה, התחלואה בנגיף עלולה להאיץ עד סוף דצמבר לכדי מיליון נדבקים חדשים ביום.
פירוש הדבר הוא שאם בראשית 2021 האמנו שהחיסונים יצילו אותנו מהקורונה ובקיץ 2021 האמנו שהבוסטר ישחרר אותנו מהקורונה – בשלהי 2021 אנחנו מפוכחים הרבה יותר. בשנים הקרובות יופיע זן אחר זן, ואנו נידרש לחיסון אחר חיסון. קרב האיתנים בין חטיבות המחקר והפיתוח של פייזר ומודרנה לחטיבות המחקר והפיתוח של קוביד־19 לא יסתיים בנוק־אאוט. כנראה הוא לא יסתיים כלל. אנחנו חיים בעידן של מגפה, והיא לא עומדת להרפות מאיתנו. בנקודת הזמן הזאת של ההתפכחות נכון לנסות להעריך מה המגפה עושה לנו, איך היא משנה אותנו, וכיצד היא מגדירה מחדש את העולם שאנחנו חיים בו.
הקורונה הופכת אותנו לתלויי מסך. מאז השקת האייפון ב־2007 כולנו התמכרנו לו. המהפכה הטכנולוגית של שני הדורות האחרונים הואצה מאוד והמגפה גרמה למצב פתולוגי שבו ההשתעבדות לדיגיטלי ולווירטואלי היא מוחלטת. הריחוק החברתי הכפוי היה לריחוק אנושי. כשמקומות העבודה מקוונים, האוניברסיטאות מקוונות, בתי הספר מקוונים ומערכת היחסים בין בני האדם מקוונת – מתחולל בנו שינוי מהותי ועמוק.
הקורונה הופכת אותנו לנרקומנים של כסף זול. מאז המשבר הכלכלי של 2008 הריבית העולמית שואפת לאפס, והשווקים מוצפים בהון זמין וקל שמזרימים אליהם הבנקים המרכזיים. אבל המגפה העצימה את התהליך והביאה אותו למקומות הזויים. החוב הלאומי האמריקני, למשל, עלה בשבעה טריליון דולר בתוך פחות משנתיים. הכסף המדומה וחסר הערך מעשיר את העשירים, מגדיל את הפערים החברתיים, משחית את כוחות השוק ומחולל אינפלציה. הוא גורם לכך שכולנו מתפקדים בסביבה כלכלית מוזרה מאוד, חולה מאוד ורוויית סכנה.
הקורונה הופכת אותנו לתלויי מדינה. כאשר השוק החופשי לא מסוגל להתקיים בכוחות עצמו, הוא מתקיים בחסדי הממשלה. כאשר אנשים רבים מאוד לא יכולים לעבוד, הם מתפרנסים – באופן ישיר או עקיף – מתגמולים ומקצבאות ומהזרמות תקציביות של השלטון המרכזי. בה בשעה, כולנו כפופים להנחיות התנהגות ולמגבלות תנועה שהמדינה מגדירה וכופה. כך נוצרת מערכת יחסים חדשה ולא בריאה בין אזרחי הרפובליקה ובין הרפובליקה. אין לנו אמון במדינה ואנחנו זועמים עליה, אבל אנחנו סמוכים על שולחנה וחיים תחת המגף שלה.
הקורונה הופכת אותנו לעובדים מסוג חדש, מכיוון שחלק ניכר מהעבודה נעשה בבית ומפני שרבים מהצעירים אינם רואים עוד בעבודה ערך או הכרח. בני דור המילניום לומדים לגור אצל ההורים ולחיות (בצמצום) על חשבון הברון. לא מעט מהם מעדיפים לממש את עצמם בלי לפרנס את עצמם. וכאשר הם כן עובדים – יש שאינם מוכנים להתאמץ מאוד. כך שמושג העבודה משתנה לנגד עיננו. מוסר העבודה עובר מהפכה. אתוס חדש של "החיים לפני הכול" מחליף את האתוס של עבודה קשה, שאפתנות והצטיינות. המציאות הלא מציאותית שעיצבה המגפה משבשת מושגי יסוד שהקפיטליזם המודרני הושתת עליהם.
הקורונה מערערעת אותנו נפשית. האוכלוסייה המערבית בעשור השלישי של המאה ה־21 שונה מאוד מהאוכלוסייה המערבית של העשור החמישי של המאה ה־20. אין בה אותו חוסן פנימי שאפשר לבריטים לעמוד בבליץ ואפשר לישראלים לעמוד בתש"ח. לכן אסון עולמי מתון יחסית מוציא אותה משיווי משקל. שיעור הגירושין עולה באופן תלול. מספר הנזקקים לטיפול נפשי גואה. דפוסי הצריכה ודפוסי ההתנהגות הופכים לחסרי עכבות. קווים אדומים נחצים, ערכים נשחקים, משפחות נבקעות. כשהעולם כמרקחה, רוח האדם בתזזית.
מה המשמעות של כל אלה? אי יציבות. הקורונה הזניקה את הטכנולוגיה עשור או שניים קדימה, וגם הפכה אותנו למקומיים וביתיים יותר. אבל השינוי התת־קרקעי שהיא חוללה באדם, במשפחה, בחברה, בכלכלה ובמדינה יובילו אותנו במוקדם או במאוחר לסערה גדולה.