בן כהן וג'רי גרינפילד פתחו את דוכן הגלידה הראשון שלהם במאי 1978 בתחנת דלק בבולינגטון, ורמונט. מיום הקמתה, החברה שייסדו שני הבחורים היהודים מניו־יורק לא מכרה רק גלידה. היא גם מכרה את העובדה שהיא ידידותית לסביבה ומגנה על בעלי חיים ומגוננת על ילדים ונאבקת בהתחממות הגלובלית. היא ניסתה להביא את הרוח של שנות השישים אל שנות השמונים ושנות התשעים ושנות האלפיים. לכן במסיבות של מסיבת התה ובעצרות ההמונים של דונלד טראמפ לא הרבו למכור גלידה וסורבה של בן וג'רי. שכן המתיקות הנפלאה והאיכות הגבוהה של מוצריה צעדו תמיד יד ביד עם מאבק למען שכר הוגן וסחר הוגן וזכויות מהגרים וזכויות להט"בים. ובקיצור – הגלידה היהודית־אמריקאית מברלינגטון תמיד היתה גלידה שטעמה ברני סנדרס. גלידה של תיקון עולם.
כך שההחלטה של בן וג'רי להחרים את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא לא עניין של מה בכך. נכון, זו בסך הכול גלידה, ויש הרבה מאוד גלידות איכותיות אחרות שיוכלו להחליף על המדפים את המארזים המצוירים של החברה הטרנדית. נכון, זו בסך הכול חברה בינונית עם היקף ייצור ושיווק לא גדול. מבחינתה של הכלכלה הישראלית המתעצמת, החרם החדש הוא הרבה פחות ממכה קלה בכנף. אבל מכיוון שהמוצר האמיתי של בן וג'רי הוא אשכול הערכים שהיא משווקת, המעשה שלה הוא רב־משמעות ומסוכן. המיתוג של היצרנית הגלובלית הוא תיקון עולם, ולכן ההחלטה הדרמטית שלה מעידה על עוצמת ההתנגשות החזיתית בין העולם שישראל חיה בו ובין העולם האמריקני־ליברלי. ובקיצור: חרם הגלידות שבדרך הוא לא קצה של שלגון אלא קצה של קרחון. מה שמסתתר מתחתיו הוא אתגר אסטרטגי אמיתי שישראל חייבת להתחיל להתמודד איתו.
בסקר דעת קהל שערכה חברת גאלופ בארה"ב אחרי מבצע שומר החומות, 34 אחוזים מהנשאלים אמרו ש"היחס של ישראל לפלסטינים דומה לגזענות בארה"ב", 25 אחוזים אמרו ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד" ו־22 אחוזים אמרו ש"ישראל מבצעת רצח עם נגד הפלסטינים". 20 אחוזים מהצעירים מתחת לגיל ארבעים חשבו שאין לישראל זכות קיום. הנתונים הללו מטלטלים. הם מעידים על כך שבין רבע לשליש מהאמריקנים רואים בישראל ישות של רוע אשר אין לה לגיטימיות של ממש. ומכיוון שהאוכלוסייה האנטי־ישראלית מרוכזת בעיקרה במחנה הדמוקרטי־ליברלי, פירוש הדבר הוא שבין המצביעים בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, קרוב למחצית הם שוללי ישראל. לא שוללי נתניהו, לא שוללי ההתיישבות; שוללי המדינה היהודית.
הדיווחים המגיעים מכל רחבי ארה"ב מאששים שבוע אחר שבוע את הנתונים של סקר גאלופ. השפעתו של הארגון הפרו־ישראלי רב־החשיבות איפא"ק הולכת ומתפוגגת. מעמדם הציבורי של דמוקרטים מתונים תומכי ישראל הולך ומתערער. קולם של ידידי ישראל בעולם הפרוגרסיבי הולך ונאלם. בעוד במפלגה הרפובליקנית התמיכה במפעל הציוני עמוקה ורחבה, ביקום הליברלי והרדיקלי המושג "ציונות" היה למושג מגונה. יותר מאי פעם בעבר הוא מזוהה עם קולוניאליזם, גזענות, אלימות וכל שאר חטאיו המשוקצים של האדם הלבן במאה ה־19 ובמאה ה־20. מלחמה רעיונית של ממש מתנהלת סביב השאלה הישראלית. ובמלחמה הזאת תנועת ה־BDS היא הכוח היוזם, התוקף והעולה – ושגרירי ישראל ופרקליטיה הולכים ומתמעטים, הולכים ונסוגים. הקרחון שמתחת לקצה הקרחון של בן וג'רי הוא עימות חזיתי בין רוח הזמן של אמריקה 2021 לבין ערכיה ואמונותיה של ישראל 2021.
אז מה עושים? קודם כול מגדירים היטב את הבעיה ומזהים באופן מדויק את האתגר. יש יסוד אנטישמי ניכר במתקפה העזה על זכות הקיום של המדינה היהודית. אבל כאשר המתקפה הזאת מובלת במקרים רבים בידי יהודים שהם ממשיכי דרכם של בן וג'רי, ברור לחלוטין שאין זו רק אנטישמיות. וברור לחלוטין שזהו תהליך סוחף ומתעצם המסכן את הברית החיונית בין הדמוקרטיה האמריקנית הגדולה ובין דמוקרטיית־הספר הישראלית. לכן ממשלתו של נפתלי בנט (שיודע דבר מה על רוחה של סן־פרנסיסקו) חייבת לגבש אסטרטגיה כוללת להתמודדות עם המתקפה הזאת. עליה לצאת למתקפת נגד בעלת שני ראשים: מצד אחד מלחמת חורמה בשונאינו, ומצד שני המחשה לידידנו שישראל אינה מדינה של רוע אלא מדינת מופת. מדינה שהמחויבות שלה להגנה על הסביבה ולהגנה על זכויות האדם ולעתיד האנושות אינה נופלת מזאת של בן וג'רי. תיקון עולם זה לא הם, ישראל חייבת לומר. תיקון עולם זה אנחנו.