הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך בין עם כבוש לבין עם מאוים. שני יסודות הופכים את הסכסוך לייחודי: הכיבוש והאיום. שום עם בעולם אינו נתון במצב מתמשך של כיבוש כמו העם הערבי-פלסטיני. שום עם בעולם אינו נתון תת איום קיומי כמו העם היהודי-ישראלי. על כן, ללא טיפול במקביל הן בכיבוש והן באיום, לא יימצא פתרון לסכסוך קשה בין ישראלים לפלסטינים.
·
לא הכיבוש יצר את האיום, אלא האיום הוא שיצר את הכיבוש. ישראל הפכה למדינה כובשת מפני שב-4 ביוני 1967 נשקף לה איום קיומי מיידי. גם התמשכותו של הכיבוש היא תוצאה של תחושת האיום הישראלית. אמנם יש מיעוט ישראלי האוחז באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, אבל הרוב הישראלי אינו שותף לאידיאולוגיה זו. הרוב הישראלי משלים עם האנומליה של הכיבוש מפני שהוא חושש מהיום שלאחר הכיבוש. על כן ניתן לקבוע שהסיבה העמוקה לכך שהכיבוש מתמשך היא האיום. הכיבוש בא לעולם בגלל האיום, והכיבוש מתקיים בשל החשש שעם ביטול הכיבוש האיום ישוב. לטענה זו שתי טענות נגד:
א. הכיבוש תורם להעצמת האיום מכיוון שהוא מעצים את האיבה כלפי ישראל.
ב. הכיבוש עצמו הופל להיות לאיום קיומי חדש מפני שהוא מערער את המאזן הדמוגרפי של ישראל, את הלגיטימיות הבינלאומית שלה ואת דמותה המוסרית.
שתי טענות אלה נכונות. הכיבוש הוסיף ממדים חדשים של איום לאיום הראשוני שחולל אותו. ואולם בכך אין כדי לשנות את העובדה שעל ציר המן, האיום קודם לכיבוש. בכך אין כדי לשנות את העובדה שבין האיום לבין הכיבוש שוררים יחסים של סובב ומסובב. על כן ניתן לקבוע בהחלטיות שהאיום הוא היסוד המכונן של הסכסוך.
·
לאיום על ישראל חמישה מקורות שונים:
א. מקור דתי: ישראל היא מדינה יהודית שהוקמה בתוך מרב מוסלמי, ובשליטתה מצאים אחדים מהאתרים המקודשים ביותר לאיסלם. יחסו של האיסלם ליהדות וליהודים הוא יחס רב-ערכי. כיוון שכך יש לקבל כנתון יסוד את העובדה שבעולם המוסלמי רווחת עוינות בסיסית לעצם קיומה של המדינה היהודית.
ב. מקור לאומי: ישראל היא מדינת לאום יהודית שהוקמה בלב לבו של העולם הערבי. התנועה הלאומית הערבית ניסתה למנוע את הקמתה של ישראל ונכשלה. אחדות ממדינות ערב ניסו להחריב את ישראל ונכשלו. כיוון שכך, עצם קיומה של ישראל כמדינת לאום לא ערבית במזרח התיכון מהווה עדות לכישלונה של הלאומיות הערבית. יש לקבל כנתון יסוד את העובדה שישראל נתפשת בעיני רבים בעולם הערבי כישות מתגרה.
ג. מקור תרבותי-כלכלי: ישראל היא מדינה מערבית שהוקמה בתוככי המזרח. ישראל היא דמוקרטיה ליברלית באזור שבו הדמוקרטיזציה והליברליזציה עדיין נמצאת בראשית דרכן. ישראל היא מדינת עולם ראשון באזור שרובו ככולו עולם שלישי. ישראל היא מעצמה טכנולוגית באזור הסובל מנחשלות טכנולוגית. הפער בין התל"ג לנפש בישראל לבין התל"ג לנפש במדינות המקיפות אותה נע בין 1:10 ל-1:20.על כן קיים מתח מתמיד בין הערכים התרבותיים והמאפיינים הכלכליים של הסביבה שבתוכה היא נתונה. יש לקבל כנתון יסוד שבדור הנוכחי המתח הזה יוסיף לעורר עוינות בלתי מבוטלת של עניי המזרח התיכון כלפי שכנתם המערבית האמידה.
ד. מקור התיישבותי: ישראל נתפשת בעיני הערבים בכלל ובעיני הפלסטינים בפרט כמדינת מתיישבים. החוויה של הופעת היהודים מן הים היא חוויה טראומטית מכוננת עבור ערבים לא מעטים ועבור פלסטינים רבים. התפישה של ישראל כקולוניה זרה ותוקפנית אשר מקומה לא יכירנה במרחב המקומי היא תפישה עמוקה מאוד. יש לקבל כנתון יסוד שמי שרואים את עצמם כצד הילידי בסכסוך הישראלי-פלסטיני יגלו התנגדות מתמשכת למי שהם רואים בהם מתיישבים זרים.
ה. מקור 1948: מדינת ישראל קמה בסערת מלחמה. מנקודת מבט ישראלית, המלחמה הייתה מלחמת מגן. מלחמה נגד צבאות פולשים ונגד כוחות מקומיים ששללו את רעיון המדינה היהודית וסירבו לקבל את החלטת החלוקה של האו"ם. בפועל, מלחמת 1948 המיטה אסון על החברה הפלסטינית. היא החריבה יותר מ-400 כפרים, רוקנה כתריסר ערים מתושביהן והפכה את מרבית הפלסטינים לפליטים. מלחמת 48' החריבה את רוב רובה של הציביליזציה הפלסטינית.
הנכבה היא החוויה המכוננת של העם הפלסטיני. במוקד הזהות הלאומית הפלסטינית לא עומד הכיבוש של 1967 אלא האסון של 1948. על כן בליבת הקיום הלאומי הפלסטיני עומדת שאיפת השיבה. שאיפה זו קודמת במובנים רבים לשאיפה לחירות, לרווחה ולהגדרה עצמית.
יש לקבל כנתון יסוד ששאיפת השיבה תוסיף למלא חלק מרכזי בחיים הפלסטיניים בעתיד הנראה לעין. יש להניח ששאיפת השיבה תגרום לכך שכם אם יושם קץ לכיבוש של 67' הדבר לא יביא קץ לעוינות הפלסטינית כלפי מדינת 1948. מנקודת ראות פלסטינית מדינת ישראל היא מדינה מונעת שיבה שנולדה בחטא ומנציחה את החטא בעצם קיומה.
·
חמשת מקורותיו של האיום על ישראל הופכים אותו לאיום ייחודי. לאיום הזה יש שלושה ממדים:
א. איום אישי. מדינות תומכות ארור כמו איראן וארגוני טרור כמו החמאס והג'יהאד האיסלמי רואים בהרג של ישראלים מעשה לגיטימי. תפישה זוכה לתמיכה שבשתיקה מצד חוגים רחבים למדי בחברה הפלסטינית, במרחב הערבי ובעולם המוסלמי. כיוון שכך האוכלוסייה האזרחית הישראלית חשופה לאיום חיים אשר שום אוכלוסייה אחרת אינה חשופה לשכמותו. גם אחרי האירועים של ה-11 בספטמבר 2001 ניתן לומר שהסיכון שנשקף לחייהם של כל אזרחית ואזרח בישראל רב מהסיכון הנשקף לכל אזרחית ואזרח בכל מדינה מערבית אחרת.
ב. איום מדיני. המזרחן המנו פרופסור יהושפט הרכבי טבע בשנות השבעים את הביטוי פוליטיסייד: רצח מדינה. ישראל היא אחת מהמדינות היחידות בעולם אשר רבים משכניה מבקשים לבטל את קיומה המדיני. עצם קיומה של ישראל כמדינת לאום שנוי במחלוקת. קיומה כמדינת לאום נתון להתקפה. למרות העוצמה שרכשה, מדינת ישראל עדיין נתונה תת איום עקרוני. לשום מדינה במערב לא נשקף איום מסוג זה. בעולם כולו יש רק מדינות ספורות שחשופות לאיום דומה.
ג. איום היסטורי. מדינת ישראל הוקמה במטרה לתת מענה למצוקתו של העם היהודי. מצוקה זו הוחרפה מאוד בעשורים האחרונים: העם היהודי בתפוצות הולך ונעלם. שיעור היהודים באוכלוסיית אירופה ירד באופן דרמטי מאז מלחמת העולם השנייה. בארצות הברית עלול להתרחש תהליך דומה. על-פי נתוניה של הסוכנות היהודית, בכל יום נגרעים ממצבת העם היהודי כשישים יהודים.
כיוון שכך היהודים הישראלים הופכים להיות לחלק הארי של העם היהודי. הם השומרים על הזהות הלאומית החילונית שלו והם המקיימים את חיוניותו הדמוגרפית. לכן כל פגיעה בישראל מסכמת לא רק אותה אלא את העם היהודי כולו. פגיעה אנושה בישראל תפחית מאוד את סיכוייו של העם היהודי לצלוח בשלום את המאה ה-21. היא תסכן את עצם קיומה של הציביליזציה היהודית כציביליזציה חיונית ופעילה.
·
אף-על-פי שלכאורה יש הכרה כלל עולמית בכך שישראל היא מדינה מאוימת, הכרה זו אינה מיתרגמת לעמדות מדיניות קונקרטיות. בשעה שהקהילה הבינלאומית מאוחדת בדרישה החלטית לסיים את הכיבוש (של הפלסטינים) היא אינה מעמידה דרישה החלטית דומה להסיר את האיום (מהישראלים). חוסר ההלימה בין החלטיותה של התביעה בעניין הכיבוש לבין רפיונה של העמדה בעניין האיום יוצר מצב מסוכן. כאמור, לסכסוך הישראלי-הפלסטיני שני עמודי תווך. אי אפשר להתמודד עם האחד בלי להתמודד עם האחר. אי אפשר לסיים את הכיבוש בלי להסיר את האיום- השניים אוחזים זה בזה.
הפתרון מסורתי לאיום היה השלום. עד לשנת 2000, הפרדיגמה היסודית של החיים המודרניים במזרח התיכון היתה הפרדיגמה של התקדמות לקראת שלום. גם כאשר העימות הישראלי-פלסטיני היה אלים ורצחני, ההנחה היתה שבמוקדם או במאוחר, בצורה ו או אחרת, בתנאים אלה או ארים, יבוא העימות אל קצו באמצעות הסכם של שטחים תמורת שלום. 1967 תמורת 1948. הסכם כזה היה פותר את שתי הבעיות באחת: משחרר את הפלסטינים מהכיבוש ומשחרר את הישראלים מהאיום.
·
שנת 2000 ניפצה את פרדיגמת השלום. היא אמנם לא הוכיחה שהשלום הוא בלתי אפשרי, אבל היא הוכיחה שקיימת אפשרות סבירה מאוד שאין דרך לפתור את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני באופן מלא בדור הנוכחי. אם עד שנת 2000 היתה ההנחה הרווחת שהשלום הוא בהישג יד, הרי שמשנת 2000 ואילך ההנחה היא שיש להיערך לאפשרות שהשלום לא יושג. צריך לשמור על התקווה. חובה להשאיר את הדלת פתוחה. אסור לחדול מלנסות. אבל באופן מעשי, רציני, הנחת העבודה חייבת להיות שבעשור הקרוב – ואולי גם בעשור שאחריו – לא יהיה אפשר להגיע להסכם שלום שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
·
ניפוץ פרדיגמת השלום השאיר את ישראל, את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית ללא כלים מושגיים אשר יאפשר להם להתמודד עם מורכבותה ואכזריותה של מציאות הסכסוך. לרגע אחד בקע האור: נאום הנשיא בוש ב-24 ביוני 2002 ניסה להתמודד הן עם מרכיב הכיבוש בסכסוך והן עם מרכיב האיום. מאחורי החזון של מדינה פלסטינית דמוקרטית שהושק באותו נאום עמדה התובנה שיש להחליף את הכיבוש בריבונות פלסטינית, אך יש גם לנטרל את מרכיב האיום של אותה ריבונות עתידית באמצעות ההקפדה על כך שתהיה דמוקרטית. ואולם חזון בוש נגוז פחות משנה לאחר בואו לעולם. מפת הדרכים והשיח הבינלאומי המלווה אותו חזרו לעשות שימוש בעולם המושים של לפני שנת 2000. עולם מושגים אשר בינו לבין מציאות הסכסוך אין ולא כלום.
·
אחת הבעיות היסודיות של המזרח התיכון הוא שהוא אזור שאינו תקין פוליטית. אזור שיש בו אפרטהייד נגד נשים (סעודיה) רדיפת הומוסקסואלים (מצרים) והפרה שיטתית של זכויות יחיד וזכויות מיעוטים. הבעיה הזאת מוחרפת בשל העובדה שהשיח הבינלאומי על המזרח התיכון נוטה להיות שיח של תקינות פוליטית טהרנית. כך נוצר נתק בין השיח לבין המציאות, בין המונחים המתארים לבין הכוחות הפועלים. השיח הבינלאומי, אשר אינו מסוגל להכיל בתוכו א המציאות המזרח תיכונית ואינו מסוגל להיות ישר בדברו עליה, הופך לשיח שקרי.
·
על מנת להשתחרר מהמלכוד הזה, המשחית את הדיון האינטלקטואלי והמדיני על הסכסוך, אני מציע להשתמש בתיאור הסימטרי הבא: העם היהודי-ישראלי והעם הערבי-פלסטיני הם עמים ולים. שני העמים הללו חולים דווקא בשל עוולות היסטוריות שנגרמו להם. גם היהודים וגם הפלסטינים הם קורבנות. היהודים הם קורבנותיה המובהקים של אירופה הנוצרית. הפלסטינים הם קורבנותיה של אירופה הקולוניאלית וקורבנות קורבנותיה של אירופה הנוצרית. עם זאת, שני העמים הם גם קורבנות של עצמם. הם קורבנות של דפוסים פתולוגיים אשר התפתחו בתוכם במהלך עברם הטרגי.
·
הפתלוגיה היהודית-ישראלית היא פתולוגיה של היעדר תפישת ריבונות מגובשת והיעדר גבולות. בעבר הרחוק הפתולוגיה הזאת באה לידי ביטוי בנכונות לחיות מחוץ להיסטוריה וללא גוף מדיני עצמאי. אך מאז 1967 היא באה לידי ביטוי בהתפתות לכיבוש ובמחשבה חסרת השחר שאפשר לחיות מחוץ לגבולות הבינלאומיים המוכרים. הפתולוגיה היהודית-ישראלית היא אשר הוליכה לרעיון הסהרהורי שאפשר לנצל את משטר הכיבוש הצבאי כדי ליישב בכוח יהודים בקרב ערבים. היא אשר הביאה לניסיון חסר התוחלת ליצור עירוב אוכלוסיות ועמעום ריבונויות בגדה המערבית וברצועת עזה. הפתולוגיה הערבית-פלסטינית היא פתולוגיה שונה לחלוטין. זוהי פתולוגיה של קיום שוללני. פתולוגיה של העדפת חורבן האחר על בניית העצמי.
ההתנגדות של הפלסטינים לכיבוש הישראלי מוצדקת. התנגדותם של הפלסטינים לציונות מובנת. לפלסטינים יש סיבות רבות וטובות לתעב את הישראלים ולהיאבק במפעל הלאומי שלהם. ואולם אי אפשר לתרץ את הכישלון הפלסטיני ביצירת אתוס לאומי, ואי אפשר לטשטש את הכישלון הפלסטיני בבניית חברה סבירה ומוסדות ציבוריים מתוקנים. שני הכישלונות הללו נובעים מדפוס קיבוצי פתולוגי של אי-לקיחת אחריות. של הטלת האחריות על האחר. דפוס זה מעיד על נטייה הרסנית לחיות כנגד האחר. לא לחיות את חייך שלך תוך ניהולו של עימות מבוקר עם האחר, אלא להתמסר באופן טוטלי לחוויית העימות ולהפוך אותה למוקד החיים הלאומיים.
·
מלחמת הטרור הגדולה של 2000-2004 המחישה את עוצמתם של הדפוסים הפתולוגיים, הן בישראל והן בחברה הפלסטינית. במובן מסוים אפשר לראות במלחמת ארבע השנים הזאת מחול דמים של שתי פתולוגיות לאומיות הלופתות זו את זו. מצד אחד המלחמה הוכיחה כמה מסכן הכיבוש הישראלי את ישראל עצמה וכמה מאיים המצב של היעדר גבול והיעדר תיחום ריבוני על הבית הלאומי היהודי. מצד שני המלחמה הוכיחה עד כמה מסוכן הפך האתוס הלאומי הפלסטיני וכמה מחרידה נכונותה של החברה הפלסטינית להתמסר לפולחן מוות ולדפוס התנהגות התאבדותי.
·
שני הלקחים הללו אינם לקחים לרגע. האמת הכפולה אשר נחשפה במהלך המחול המלחמתי לא נעלמה ביום שבו הוא נפסק. כשם ששנת 2000 ניפצה את פרדיגמת השלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מלחמת 2000-2004 ערערה את פרדיגמת הרציונליות. המלחמה הוכיחה שכל ניסיון להתמודד עם הסכסוך חייב להתמודד עם ממד העומק שלו, עם הממד הבלתי רציונלי שבו, עם החולי הנפשי הכפול הנמצא בבסיסו.
·
מלחמת הטרור הגדולה של ראשית שנות האלפיים (המכונה אינתיפאדת אל-אקצה) באה אל קצה ב-12 בנובמבר 2004. המלחמה פסקה ביום שבו הובל ערפאת לקבורה ברמאללה. אף שמלחמת הטרור לא הובילה להסכם מדיני כלשהו, וגם לא להסכם חתום של שביתת נשק, הנסיבות שבהן הסתיימה היו מבטיחות:
א. נכשל נסיונו של טרור המתאבדים לשבש את אורחות חייה של ישראל ולערער את יציבותה הפנימית. בניגוד לציפיותיהם של יוזמי המלחמה, ישראל יצאה ממנה חזקה צבאית ואיתנה כלכלית. החברה הישראלית התגלתה במהלך המלחמה כחברה עמידה, נחושה ומלוכדת למדי. חברה מרשימה בהרבה מהמנהיגות הפוליטית שלה.
ב. נכשל נסיונו של הימין הישראלי לנצל את אווירת המלחמה על מנת להנציח את הכיבוש. הציבור הישראלי לא איבד את עשתונותיו במהלך ארבע השנים שבהן עמד מול איום מיידי אשר לבש לעתים גוון כמעט סוריאליסטי. אימת הטרור לא הפכה את הציבור הישראלי לקנאי. היא לא גרמה לו לאמץ אידיאולוגיה לאומנית. אדרבא, נכונותו העקרונית של הרוב הישראלי לנוע באופן זהיר ומפוכח לקראת סיום הכיבוש התחזקה וקיבלה ביטוי פוליטי ממשי.
ג. המעורבות האמריקאית החדשה במזרח התיכון, אשר הגיעה אל שיאה במלחמת עיראק ובבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו במדינה זו בינואר 2005, העניקה לאזור סיכוי חדש. תהליכי התמתנות חלקית (לוב) ודמוקרטיזציה ראשונית (עיראק, לבנון, מצרים) החלו להתפתח. הפאן-ערביות התפוגגה, הפונדמנטליזם האיסלמי נבלם. אחרי חצי מאה שבה הכוחות הפעילים בזירה הערבית היו העריצות הלאומנית והקנאות הדתית, הופיעו באזור לראשונה ניצנים ראשונים של כוחות מסוג אחר. אלה יצרו הזדמנות שבירה אך חסרת תקדים להציב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוך הקשר חדש וממתן.
ד. מותו של ערפאת הביא את החברה הפלסטינית אל צומת דרכים. לא רק האיש ערפאת הלך לעולמו. הלכה לעולמה גם אופציית הזהות האמביוולנטית שאותה גילם. תם זמנו של המשחק הכפול בין קנאות אינהרנטית לבין מראית עין של פרגמטיות. מותו של אבי התנועה הלאומית הפלסטינית הביא אותה לנקודה שבה היא חייבת להגדיר את צמה. האם היא תנועה של מהפכה מתמדת או תנועה של בניית אומה. האם היא תנועה המחויבת לצדק היסטורי ממית או תנועה החותרת לפשרת חיים. האם היא תנועה מחוללת כאוס או תנועה המסוגלת לכונן סדר ישראלי-פלסטיני חדש.
·
הרגע הדרמטי של קץ מלחמת ארבע השנים היה רגע נדיר. אגע שאי אפשר להגזים בחשיבותו ההיסטורית. חברו בו היסודות הבאים:
א. ההבנה שיש צורך בפרדיגמה מדינית חדשה אחרי התנפצותה של פרדיגמת השלום בשנת 2000.
ב. ההבנה שיש צורך להתמודד עם ממד העומק של הסכסוך אשר נחשף לעיני כול בשנים 2000-2004.
ג. ההזדמנות הנדירה שנוצרה עקב העובדה שישראל עמדה במלחמת הטרור שנכפתה עליה ועקב העובדה שארצות הברית זכתה להצלחה מסוימת במלחמתה שלה בטרור, בקנאות ובעריצות.
ד. ההזדמנות שנוצרה עקב העובדה שבפלסטין תם עידן ערפאת ואילו בישראל תם עידן הדבקות בכיבוש.
רגע היסטורי כזה מחייב חשיבה חדשה. הוא מחייב אסטרטגיה רבתי חדשה. אסטרטגיה רבתי אשר אינה נשענת על השיח השקרי של 1993-2000. אסטרטגיה רבתי אשר אינה שוכחת את הלקחים של שנת 2000. אסטרטגיה רבתי אשר למרות כל אלה אינה מתעלמת מההזדמנות הנדירה של 2005. אסטרטגיה רבתי אשר חוזרת אל המקור ומנסה להתמודד במקביל עם שני עמודי התווך של הסכסוך: הכיבוש והאיום.
·
עניין הכיבוש ברור למדי: ישראל חייבת לפנות את מרבית השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. ישראל חייבת לפנות את רוב ההתנחלויות שהקימה בגדה המערבית וברצועת עזה מאז מלחמת ששת הימים. ישראל חייבת לאפשר לפלסטינים להקים מדינת לאום משלהם בשטחים שתפנה. ישראל חייבת לפעול בנחישות כדי להמיר את המצב חסר התוחלת של הכיבוש בהסדר של שתי מדינות.
·
בגלל חמש סיבות שונות ישראל חייבת לסיים את הכיבוש בהקדם האפשרי:
א. מוסרית – הכיבוש שולל את זכויות האדם, את זכויות האזרח ואת הזכויות הלאומיות של כשלושה וחצי מיליון פלסטינים. בכך יוצר הכיבוש מצב בלתי נסבל מוסרית המשחית את דמותה ואת צלמה של מדינת ישראל.
ב. דמוגרפית – הכיבוש מנציח מצב שבו תחת שלטון ישראלי ישיר או עקיף חיים יותר מעשרה מיליון בני אדם שקרוב למחציתם אינם יהודים. האובדן הצפוי של הרוב היהודי בשטח שבין נהר הירדן לים התיכון, או אפילו התמשכותו של המצב שבו הרוב הזה אינו מוצק, לא יאפשרו את קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית.
ג. מדינית – בשל העוול המוסרי המתמשך שהוא גורם ובשל המציאות הדמוגרפית שהוא מקיים, הכיבוש שוחק את הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל כמדינת לאום יהודית. אם מצב הכיבוש לא יומר במצב מדיני אחר, ישראל עלולה להפוך למדינה מצורעת. אם כך יהיה, הקהילה הבינלאומית עלולה לאמץ את הרעיון של מדינה דו-לאומית אחת כרעיון המסיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אימוץ רעיון זה פירושו קץ הציונות.
ד. ביטחונית – הכיבוש יוצר מצב של עירוב אוכלוסיות אשר לא מאפשר להגן כהלכה על חייהם של אזרחי ישראל מפני מתקפות טרור. המצב של עירוב אוכלוסיות מונע מישראל להביא לידי ביטוי את עליונותה הצבאית מול אויביה והופך למכשלה ביטחונית מן המעלה הראשונה. סיום הכיבוש חיוני כדי להחזיר לישראל את יכולתה להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני טרור ומפני מלחמה בעצימות נמוכה.
ה. הגנה על הסדר – ישראל היא חברת סדר. האזור שבו היא שוכנת נגוע באי-סדר. החברה הפלסטינית גם היא נגועה באי-סדר. על מנת להגן על עצמו מפני חוסר הסדר שבו הוא מוקף, הסדר הישראלי נזקק לקווי תיחום ברורים, למעטפת ולגבול. הכיבוש מונע את מתיחתם של קווי תיחום שכאלה. הוא מונע מישראל את הגבול הברור ואת מעטפת המגן שלהם היא זקוקה. על כן הכיבוש יוצר מצב שמסכן את הסדר הישראלי.
·
בגלל חמש הסיבות הללו ברור לחלוטין שישראל חייבת לסיים את הכיבוש. המשך הכיבוש מסכן את קיומה כמדינת לאום יהודית-דמוקרטית הנהית מלגיטימיות בינלאומית, מתחושת צדק פנימית ומיכולת להגן על קיומה ועל סדרי חייה.
·
ואולם גם סיום הכיבוש מסוכן. סיום הכיבוש משמעותו נסיגה. בהינתן האיום על ישראל ובהינתן חמשת מקורותיו, נסיגה ישראלית היא התרחשות רבת סיכונים. נסיגה ישראלית משדרת חולשה אל מול איום. נסיגה ישראל משדרת כניעה ללחץ המתמשך של האיום. על כן נסיגה ישראלית, כל נסיגה ישראלית, מעצימה את האיום. היא מעצימה את המוטיבציה הדתית למחוק את המדינה היהודית. היא מגבירה את המוטיבציה הלאומנית לגמד את המדינה הלא-ערבית. היא מלבה את המוטיבציה התרבותית להלום במדינה המערבית. היא מחדשת את המוטיבציה הילידית להדוף מן החוף את המדינה הקולוניאלית. היא משלהבת את המוטיבציה הנקמנית של המנושלים לעקור משורש את המדינה המנשלת.
·
כיוון שכך, סיום הכיבוש משמעותו העצמת האיום. בדרכו ליצור סדר חדש, נכון יותר, מועד תהליך סיום הכיבוש ליצור אי-סדר. בדרכו ליצור מצב של יציבות מוסדרת ולגיטימית, מועד תהליך סיום הכיבוש ליצור חוסר יציבות קשה ומאבק מחריף על הלגיטימיות. בניסיונו להביא לשיכוך הסכסוך, ואולי אך לסיומו, מועד תהליך סיום הכיבוש להחריף אותו. הוא מועד להביא בעקבותיו התפרצות קשה של אלימות.
·
הלוגיקה הזו אינה תיאורטית. קיומה הוכח אמפירית. במאי 1994 פינתה ישראל את רצועת עזה. חמישה חודשים מאוחר יותר התרחש באוטובוס קו 5 בתל אביב פיגוע ההתאבדות רב הנפגעים הראשון. בדצמבר 1995 פינתה ישראל את ערי הגדה המערבית. שלושה חודשים מאוחר יותר פקד את ירושלים ואת תל אביב גל של פיגועי התאבדות אשר עלה בחייהם של 60 ישראלים. במאי 2000 נסוגה ישראל מלבנון וביולי 2000 הציעה ישראל לפלסטינים להקים מדינה פלסטינית על 91% משטחה של הגדה המערבית. חודשים ספורים מאוחר יותר פרצה מלחמת הטרור הגדולה ביותר שבה נהרגו כאלף ישראלים.
·
הדפוס ברור: בהינתן האיום, נסיגה ישראלית מביאה בעקבותיה אלימות. בהינתן האיום, נסיגה ישראלית מביאה בעקבותיה אי-סדר. כיוון שלא הכיבוש יצר את האיום אלא האיום יצר את הכיבוש, כל נסיגה ישראלית מעצימה את האיום. נסיגה ישראלית כוללת, נסיגה מסיימת כיבוש, עלולה להפוך את האיום לאקוטי. היא עלולה להפוך אותו לאיום חיים.
·
זו הדילמה. זו גם המלכודת. זה מלכוד הבסיסי שישראל נתונה בו: דמוגרפיה מול טרור. לגיטימיות מול אלימות. סכנת המוות הגלומה בסרטן הכיבוש לעומת הסיכון הקיומי הכרוך בניתוח להסרת אותו גידול סרטני.
·
קל לומר שהניתוח עדיף. זה גם נכון. אבל האמירה הזו אינה מספקת. כשלעצמה, זו אמירה נכונה אך פשטנית. בסופו של דבר, האחריות המוטלת על המנתחים היא עצומה. השאלה באיזה ניתוח יבחרו היא שאלה גורלית. האם ינסו הקרנות תחילה? האם ינסו כימותרפיה? האם יבחרו להוציא רק חלק מהגידול או שיסתכנו בהוצאתה של הרקמה הממארת כולה?
השאלות הללו הן שאלות נוקבות. הן מחייבות דיון צלול וענייני וקר רוח. הן מחייבות אבחנה מדויקת ושקלול מדויק של סיכויים וסיכונים.
·
תוכנית ההתנתקות באה לעולם כדי לתת מענה למילכוד של כיבוש או איום. ביסודו, המענה של ההתנתקות הוא זה: קידום מהלך מוגבל לקראת סיום הכיבוש, שסיכוני האיום הגלומים בו מוגבלים אף הם.
ההיגיון העומד מאחורי תוכנית ההתנתקות הוא פחות או יותר זה: המשך הכיבוש המסוכן. סיום הכיבוש באמצעות הסדר קבע הוא בלתי רצוי ובלתי אפשרי. סיום הכיבוש באמצעות הסדר ביניים רצוי אך בלתי אפשרי. על כן המוצא היחיד הוא לנסות ליצור מצב ביניים. מצב ביניים זה לא יסיים את הכיבוש, אך יצמצם אותו. הוא יפחית את המשא הדמוגרפי והמדיני שהכיבוש מטיל על ישראל בלי להטיל עליה מנגד סיכונים קיומיים.
·
בלי שיבטאו אותה במפורש, המחשבה של יוזמי ההתנתקות היתה זאת: באמצעות אי הסכמתם להסדר קבע סביר, הפלסטינים כולאים את ישראל במצב של הפסד-הפסד. אם ישראל תתפתה לקבל את תנאי הכניסה שהם מנסים לכפות עליה (חזרה ישראלית לגבולות 67' ללא ויתור פלסטיני על תביעת השיבה אל תוך גבולות אלה) דינה נחרץ. לעומת זאת, כל עוד ישראל אינה מסכימה לקבל את תנאי הכניעה הללו היא הולכת ונרקבת – מדינית ודמוגרפית – על ידי הכיבוש.
בניגוד לאופן שבו הדברים מתוארים בתקשורת הבינלאומית ובקהילה בינלאומית, לפלסטינים יש עניין בשימור הכיבוש. הם עושים שימוש בהתמשכות הכיבוש כדי לדחוק את ישראל אל הקוראלס של הסדר קבע התאבדותי. על כן לישראל יש עניין לחולל דינמיקה נגדית. ישראל חייבת ליצור מצב ביניים אשר אינו מנציח את הכיבוש במתכונו הנוכחית, אך גם אינו דוחק אותה לגבולות 67'.
מכיוון שאת מצב הביניים אי אפשר לכונן היום באמצעות הסדר מדיני, אין ברירה אלא לכונן אותו באמצעות צעדים בלתי מדיניים. גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות הן צעדים בלתי מדיניים שכאלה. באמצעות הגדר וההתנתקות ישראל מעצבת את המציאות כרצונה. באמצעותן היא יוצרת את מצב הביניים החיוני לעתידה. גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות מצמצמות את הכיבוש בלי לאיים על ישראל איום בלתי נסבל.
·
אל מול ההיגיון של אדריכלי ההתנתקות עומד היגיון נגדי. היגיון זה אומר שהיעד הפלסטיני העוין אינו לכפות על ישראל הסדר קבע קטלני אלא לקיים מול ישראל תהליך של לחץ המביא לנסיגה, המביאה להגברת לחץ. אנשי ההיגיון הנגדי מייחסים חשיבות רבה לתיאוריית קורי העכביש של השיח' נסראללה. להערכתם, מה שמניע את המאבק בישראל הוא הנחתם של גורמים רדיקליים באזור שלמרות עוצמתה הנראית לעין, ישראל היא למעשה מעצמה של קורי עכביש. בהיותה חברת שפע מפונקת, מניחים הרדיקליים, החברה הישראלית אינה מוכנה להיאבק לאורך זמן על קו הגנה כלשהו. כיוון שכך, אם יגרמו לה לדמם היא תיסוג מכל קו נתון. על כן האסטרטגיה המנחה את הנאבקים בישראל היא אסטרטגיה של טרור מתמשך. טרור זה כבר הביא לנסיגה ישראלית ללא תנאי מעזה והוא עתיד להביא נסיגה ישראלית ללא תנאי מהגדה המערבית. בסופו של דבר נחישותו והתמדתו של הטרור יבוא את הנסיגה האחרונה: הנסיגה הנכספת מישראל עצמה.
·
אנשי ההיגיון הנגדי, אשר אחדים מהם עומדים בראש השב"כ וצה"ל, טוענים שכל עניינה של מלחמת 2000-2004 היה להפריך את תיאוריית קורי העכביש. כל עניינה של המלחמה היה להוכיח שהחברה הישראלית היא חברה עמידה אשר אינה מוותרת תחת לחץ ואינה נסוגה תחת אש. המלחמה הצליחה, אומרים בכירי מערכת הביטחון. היא הציבה חומה ישראלית בפני המבקשים לכלותנו. ואולם הופעתה של תכנית ההתנתקות הפכה את הקערה על פיה. היא מוטטה את החומה הישראלית אשר נבנתה בעמל, בזיעה ובדם. היא גרמה לכך שבסוף המלחמה הנוכחית הפלסטינים יוכלו לספר לעצמם שהם הניסו את ישראל שוב בכוח הטרור. תוכנית ההתנתקות גרמה לכך שבמקום שתיצרב בתודעתם של הפלסטינים המסקנה שאי אפשר לחלץ מישראל ויתורים בכוח, נצרבת בתודעתם המסקנה ההפוכה. ומכיוון שכך ההמשך ברור: או שישראל תקנה לעצמה שקט זמני באמצעות ויתורים נוספים, או שהפלסטינים יחדשו את הלחץ עליה. או שישראל תוסיף לסגת בשלבים, או שתמצא את עצמה בעימות אלים.
·
יש היגיון רב בדבריהם של אדריכלי ההתנתקות. יש היגיון רב גם בדבריהם של מבקריה. הגיון ההתנתקות הוא בעיקרו היגיון של מול הכיבוש. ההיגיון הנגדי הוא בעיקרו היגיון של מול האיום. על כן הראשון לא מבטל את השני והשני לא מבטל את הראשון. להפך: תפיסת מציאות ישרה וכוללת חייבת לכלול התייחסות רצינית לתובנות העומק שביסוד שניהם. היא חייבת להפנים את הגיון ההתנתקות וגם את ההיגיון הנגדי והיא חייבת ליצור סינתזה ביניהם. רק סינתזה כזאת תוכל ליצור גישה נכונה ומפוכחת לסכסוך.
·
לתוכנית ההתנתקות מעלות ברורות:
א. ההתנתקות מסיימת קטע משמעותי של הכיבוש ומעניקה ל-1.3 מיליון פלסטינים הזדמנות לחיות בחירות ולשאת באחריות לגורלם.
ב. ההתנתקות קוטעת את הסטיכיה החד-מדינתית ומחוללת דינמיקה אשר היעד שלה הוא פתרון-שתי-מדינות.
ג. ההתנתקות משנה את המאזן הדמוגרפי בשטה שבשליטת ישראל ומבטיחה שבתחום הישראלי המגודר יהיה רוב יהודי מוצק.
ד. ההתנתקות מבטאת את הלקח הכפול שהפיק הרוב הישראלי מכישלון תהליך השלום הקודם וממלחמת הטרור: יש להתקדם אל עבר סיום הכיבוש גם ללא סיום הסכסוך. ואולם מכיוון שסיום הכיבוש בתנאים אלה מסוכן, יש לבצע אותו בזהירות, בשיקול דעת ובהדרגה.
ה. ההתנתקות היא ניסיון ישראלי ראשון להתמודד באופן יסודי עם בעיית ההתנחלויות ביהודה, שומרון ועזה.
ו. ההתנתקות נותנת ביטוי ממשי ראשוני מסוגו לתפישת העולם של הרוב הישראלי, אשר נוטרל במשך שנים רבות על ידי הימין והשמאל בישראל.
ז. ההתנתקות מבוססת על תפישת עולם מפוכחת ובלתי אופורית. בהיותה מציאותית מאוד, אין בתוכנית ההתנתקות שמץ של הבטחת גאולה. מדובר על תוכנית מעשית לשינוי המציאות הנהנית מתמיכה פוליטית רחבה ומיכולת מימוש.
ח. ההתנתקות היא מהלך ציוני מובהק בכך שהיא מבטאת את ההשקפה שהעם היהודי-ישראלי זקוק בדור הזה למרחב משלו אשר גבולותיו ברורים.
ט. ההתנתקות מבטאת נחישות מחודשת של ישראל לקחת את גורלה בידיה ולעצב את עתידה.
·
לתוכנית ההתנתקות מגרעות ברורות:
א. להתנתקות אין הקשר מדיני. אמנם הצהרת הנשיא בוש (14 באפריל 2004) נתנה לה נופך מדיני מסוים, אבל ביסודה ההתנתקות נותרה מהלך חד-צדדי ברוטלי וכמעט פראי.
ב. להתנתקות אין יעד מדיני. מעשה ההתנתקות הדרמטי עומד לזעזע את החברה הישראלית, להסעיר את החברה הפלסטינית ולטלטל את הקהילה הבינלאומית בלי שיהיה ברור כלל איזה יעד נועד להשיג.
ג. בהיעדר הקשר מדיני ויעד מדיני ההתנתקות הופכת למעשה עמום אשר ניתן לפרשו בדרכים שונות ומנוגדות. תהליך אוסלו נכשל, בין היתר, בגלל העמימות ההרסנית שהייתה טבועה בו. במהלך ההתנתקות מובלעת עמימות הרסנית לא פחות.
ד. יש בסיס אמפירי טוב להשערה שמטרתם של יוזמי ההתנתקות היתה להרוויח זמן. להכשיר עבור ישראל חניון שבו תוכל להמתין לאורך זמן. מטרה זו לא הושגה. הוויתור הישראלי הכלול בתוכנית ההתנתקות קטן מכדי ליצור את נקודת האיזון התאפשר לישראל לחנות בחניון כלשהו ולו לזמן קצר.
ה. בהיעדר נקודת איזון חדשה ובהיעדר הקשר מדיני ההתנתקות לא מעניקה לגיטימיות בינלאומית לקווים שאליהם ישראל נסוגה. כיוון שכך הנסיגה החד-צדדית מעזה ומצפון השומרון לא בונה קיר בלתי נראה של לגיטימיות כמו זה שבנתה הנסיגה החד-צדדית מלבנון.
ו. ההתנתקות יוצרת מלכוד בטחוני-מדיני בכל הנוגע למעטפת של רצועת עזה. אם ישראל תפתח פתחים במעטפת זו – ציר פילדלפי, נמל ים, נמל אוויר – היא צפויה לסיכון ביטחוני מיידי. צה"ל מעריך שאל הרצועה תוברח כמות גדולה של נשק אשר תהפוך אותה לחמאסטן. ואולם אם ישראל לא תפתח פתחים במעטפת, היא תעמוד בפני קושי מדיני. רצועת עזה סגורה תיתפש בעיני הפלסטינים כמחנה מעצר ענקי. גם בעיני הקהילה הבינלאומית היא תיתפש כשטח שהכיבוש שלו לא הסתיים. במצב דברים זה הבחירה שתעמוד בפני ישראל תהיה קשה: רצועת עזה פתוחה ומאיימת או רצועת עזה סגורה ומבעבעת שיש לה לכאורה עילה לפעול נגד ישראל בכוח.
ז. ההתנתקות יוצרת תקדים של נסיגה עד לקו הירוק בזירה הפלסטינית. ההחלטה לפנות את ניסנית ואלי-סיני מעצימה את התקדים. יישובי צפון הרצועה אינם יוצרים בעיה דמוגרפית והם יושבים בצמידות לקו ה-4 ביוני 1967. על כן פינוי יישובים אלה משמעותו קידוש הקו הירוק.
תקדים צפון עזה יקשה מאוד על ישראל בנסותה לתקן את קווי 67' בגדה המערבית. אם במסגרת נסיגה חד-צדדית נסוגה ישראל מעזה עד לקו הירוק, אין שום סיבה שלא תעשה זאת כשתיסוג מהגזה המערבית.
ח. הצירוף של ויתורים מפליגים מחד והשארת עילות לחיכוך מאידך יוצר מצב של אי-יציבות מובנית. מצד אחד ישראל מחלישה את המתונים הפלסטינים בכך שהיא מוכיחה שגם ללא הסכם אפשר להוביל אותה לנסיגה מוחלטת. מצד שני ישראל מותירה די נקודות שוניות במחלוקת אשר עלולות לשרת את הקיצונים בנסותם לחדש את העימות. התמהיל הרעיל הזה מעודד אלימות.
ט. התמהיל הרעיל מחדד את המגרעת המרכזית של ההתנתקות: נסיגה חד-צדדית ללא הסכם וללא תמורה מחזקת אצל הפלסטינים את נרטיב הבריחה הישראלית. ההתנתקות עלולה להותיר אצל הפלסטינים את הרושם שישראל הובסה במלחמת 2000-2004. על כן היא עלולה להגביר את הרצון הפלסטיני לנסות להביס את ישראל גם בהמשך.
י. עקירת יהודית מבתיהם במסגרת מהלך חד-צדדי היא בעייתית. אין תמורה למעשה העקירה בדמות הכרה בזכותם של יהודים לחיות כמיעוט במדינה פלסטינית. אין תמורה למעשה העקירה בדמות הכרה בזכותם של יהודים לחיות במקום כלשהו בארץ ישראל. אין תמורה למעשה העקירה בדמות הסכם שלום. בנסיבות אלה עקירת אזרחים מבתיהם נתפשת כשרירותית וברוטלית ועלולה לעורר תגובות קשות הן אצל ישראלים והן אצל פלסטינים.
יא. בהיעדר הקשר מדיני, יעד מדיני, תמורה והסכם, הקשיים הכרוכים בהתנתקות עלולים להיות מועצמים. בהיעדר חזון ואמירה מנהיגותית משמעותית, סיכוי היום שאחרי ההתנתקות עלולים להפוך לדרמטיים. במשך שנה וחצי נתנה ההתנתקות לישראלים אופק של תקווה. מימוש ההתנתקות ללא הצבה של אופק תקווה חדש עלול להיות מסוכן.
·
ההתנתקות היא עובדה פוליטית מוגמרת. גם שולליה אמורים להבין שהנזקים שתגרום הכשלתה עולים לאין ערוך על הנזקים המובלעים בה. ואולם יש להיערך לאפשרות שהוצאתה לפועל תיתקל בקשיים עצומים. יש להיערך לאפשרות שהיום שלאחר הנסיגה יהיה יום קשה. רובם המכריע של המשתתפים בספר הזה צופים שהיום שלאחר הנסיגה יהיה יום קשה. בין אם ילבש הקושי פנים אלימות ובין אם ילבש פנים מדיניות, האתגר שהוא יציב בפני ישראל יהיה אחד: אל מה מחברים את ההתנתקות. איזה הקשר נותנים לה. לעבר איזה יעד נעים ממנה והלאה. מהו האופק החדש שישראל צריכה להציב לעצמה עם תום הנסיגה מצפון השומרון ומרצועת עזה.
·
שלושים ושלושה בעלי דעה תרמו לספר זה. בדבריהם שלהם ודברים שאליהם התייחסו אפשר לאתר עשר גישות שונות בדבר היום שלאחר ההתנתקות. בתשתית הדברים מונחות בעצם עשר תפישות שונות בנוגע לחלוקת הארץ:
א. נסיגה חד-צדדית מלאה. פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ז"ל לא היה יכול לתרום בעצמו לספר זה, אך תפישת עולמו הדהדה בדבריהם של כמה מן המשתתפים. תפישה זו אומרת שאין לדבר כלל על שלום אלא אך ורק על הכיבוש. את הכיבוש יש לסיים באמצעות נסיגה חד-צדדית מהירה ומלאה.
ב. הסכם קבע. יוסי ביילין, רון פונדק ודוד קמחי הם היחידים מבין התורמים לספר שאוחזים בדעה כי הסכם קבע עם הפלסטינים לא רק רצוי אלא גם אפשרי. גם שלמה גזית, שמעון שמיר, אורי שגיא ואיתן בן אליהו מעדיפים את גישת פתרון הקבע, אך הם ספקנים יותר לגבי יישומה. לעומתם, אנשי יוזמת ז'נווה מאמינים שהיוזמה שלהם מציעה מתכונת ישימה להסדר שכזה: נסיגה מלאה לקווי 67' מתוך חילופי שטחים ומתן פתרון מורכב לבעיית זכות השיבה בהסתמכך על החלטה 194 של האו"ם.
ג. זאב חבר (זמביש) ויעקב עמידרור לא מציעים פתרון כולל משלהם לאתגר חלוקת הארץ. שניהם מצביעים על הבעייתיות העקרונית והבעייתיות הביטחונית של מעשה החלוקה. עקרונית: החלוקה מערערת את זכותו של העם היהודי בכל מקום בארץ. ביטחונית: ללא נוכחות ישראלית מתמשכת ביהודה, שומרון ועזה אין אפשרות לשמור על ביטחון ישראל. לשיטתם של חבר ועמידרור, החיכוך הישראלי-פלסטיני אינו מחולל את הטרור, אלא הוא חסם בפני הטרור. הפסקת החיכוך באמצעות נסיגה ישראלית לא מבוקרת תגרום להתפרצות טרור בלתי נשלטת.
ד. משה ארנס, עוזי ארד ובנימין נתניהו מייחסים חשיבות עליונה לעקרון התמורה. שלושתם מעדיפים שכל חלוקה תיעשה במסגרת הסכם. ואולם לפחות אחד מבין השלושה מציע שאם הסכם הוא בלתי אפשרי, תיגבה מן הפלסטינים תמורה באופן חד-צדדי.
ה. נתן שרנסקי ובנימין נתניהו מאמינים שדמוקרטיזציה חייבת להיות חלק בלתי נפרד מתהליך החלוקה. שני בעלי הדעה האלה הם בעלי השקפה ניאו-שמרנית העומדת על הזיקה בין שלום לחירות. שניהם מאמינים שלא יהיה דו-קיום ישראלי-פלסטיני ראוי כל עוד החברה הפלסטינית איננה חברה חופשית. יצחק בן ישראל אוחז בדעה דומה.
ו. אהוד ברק מציב במרכז החזון שלו את גדר ההפרדה. הוא מציע נסיגה חד-צדדית גורפת ביהודה ושומרון עד לתוואי הגדר. לתוכנית ברק מרכיבים מדיניים ובינלאומיים מסוימים, אבל בלבה עומדת הפרדה חד-צדדית מוחלטת בין ישראל לפלסטינים לאורך תוואי הגדר.
ז. עמי איילון אינו שולל את הגדר אך אינו מייחס לה ערך עליון. במרכז התפישה שלו עומד הצורך בברירות. הוא מאמין בהסכמה ישראלית-פלסטינית עקרונית (ברוח הצהרת איילון-נוסייבה) על היעד הסופי של התהליך איילון מגשר על הפער בין היעדר פרטנר פלסטיני לבין הצורך בפרטנר פלסטיני באמונה ביצירתו של פרטנר כזה באמצעות תהליך החותר אל יעד סופי מוסכם.
ח. שלמה בן-עמי מגשר על אותו פער בדרך שונה: הוא מאמין בהסדר קבע כפוי. בן-עמי שולל את הגישה החד-צדדית אך גם מבטל את הסיכוי להגיע להסדר קבע מוסכם. על כן הוא מציע שחלוקת הארץ תיעשה באמצעות פעולה בינלאומית אשר תכפה את מתווה קלינטון הן על ישראל והן על הפלסטינים.
ט. זהו בדיוק התרחיש שמנסה החוג הקרוב לאריאל שרון למנוע. דה וייסגלס, זלמן שובל ועיבל גלעדי לא מאמינים בהסדר קבע או בנסיגה ישראלית לקווי 67'. מבחינתם מטרתה המדינית של ישראל בעשור הנוכחי היא ליצור חניון מסודר שבו תוכל להמתין לאורך זמן. זמן הוא מושג מפתח. אי אפשר לחלק את הארץ כהלכה ובאופן סופי כעת, ועל כן יש לייצר זמן נטול לחצים שבו יוכלו ישראל והפלסטינים לייצב דו-קיום סביר. כדי להגיע לכך שרון יהיה מוכן כנראה להסכים להקמתה של מדינה פלסטיניים בגבולות זמניים ואף לפנות כתריסר יישובים נוספים בגדה המערבית.
י. שלמה אבינרי, יצחק בן ישראל, רות גביזון, עוזי דיין, אפרים הלוי, א.ב יהושע, ציפי לבני, דן מרידור, אשר ססר, שבתי שביט, דן שיפטן וכנראה גם אהוד ברק אינם מאמינים שאפשר להגיע להסכם קבע. כמה מהם אף חושבים שניסיון להגיע להסכם קבע הוא מסוכן. ואולם אנשי הקבוצה המרכזית הזאת (שגם אחדים ממצדדי הסכם קבע אינם פוסלים על הסף את תפישתה) מאמינים שיש צורך דחוף לצמצם את הכיבוש ולהגיע להפרדה מקסימלית. הם מאמינים שיש צורך למצוא את נקודת האיזון שתאפשר לישראלים ולפלסטינים לחיות אלה לצד אלה גם ללא שלום. אנשי הקבוצה הגדולה הזו מציגים תפישה שהיא מעין גרסה רחבה יותר ונדיבה יותר של תפיסת שרון. רובם תומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית אשר תשתרע על רצועת עזה כולה ועל 80%-90% משטחי הגדה המערבית. רובם סבורים שעל ישראל לשמור בידיה – לפחות בשלב זה – את ירושלים ואת גושי ההתיישבות הגדולים. להערכתם מתווה זה יאפשר לייצב מצב דו-מדינתי סביר גם בהיעדר הסכם שלום חתום.
·
האם סינתזה היא אפשרית? האם ניתן לאתר מכנה משותף לעשר התפישות השונות בדבר חלוקת הארץ?
ארבע מבין העשר נמצאות מחוץ לכל מכנה משותף שכזה. רוב המשתתפים וכנראה גם רוב הישראלים, חושבים שנסיגה חד-צדדית מלאה נוסח ליבוביץ' תסכן את קיומה של מדינת ישראל. רוב המשתתפים, וכנראה גם רוב הישראלים, אינם מאמינים שישראל יכולה להמשיך לשלוט דרך קבע בשטח יהודה, שומרון ועזה. רוב המשתתפים אינם שותפים לאומנתו של יוסי ביילין שהסכם קבע הוא בהישג יד. הם גם אינם שותפים לדעתו של שלמה בן-עמי, הגורס שהסדר קבע כפוי הוא פתרון ראוי.
ואולם בין האוחזים בשש הגישות האחרונות התנגשות אינה הכרחית. אי-ההסכמה אינה מוחלטת. שכן שש הגישות הללו הן חלק מהזרם המרכזי של המחשבה הישראלית הנוכחית. שש הגישות הללו מנסות לפלס לישראל דרך חיים בין כיבוש לאיום. כולן מנסות לאזן בין הצורך לנוע לקראת סיום הכיבוש לבין ההבנה שהסכסוך אינו צפוי להסתיים בעתיד הקרוב.
·
בתוך שש הגישות – ואף מחוץ להן – ניתן לאפיין שתי תפישות רעיוניות בסיסיות:
א. התפיסה החד-צדדית. לאריאל שרון ולאהוד ברק יש תפישות שונות בדבר המפה העתידית של ישראל. ואולם שניהם (וכמוהם ציפי לבני, דן מרידור, עוזי דיין, שבתי שביט, דן שיפטן, רות גביזון, שלמה אבינרי, דב וייסגלס וזלמן שובל) סבורים שעל ישראל לעצב את המפה הזאת באופן חד-צדדי. במובן מסוים הגישה שלהם היא גלגול בן זמננו של תפישת הציונות המעשית. הם מאמינים שבמצב שנוצר אחרי קריסת תהליך השלום הקודם ואחרי מלחמת הטרור, אין לישראל ברירה אלא לשוב ולקבוע עובדות בשטח. על כן חלוקת הארץ חייבת להיעשות לא בהסכמה מדינית אלא בפעולה חד-צדדית אשר תשנה בפועל את המציאות בגיוון הרצוי.
ב. התפישה המדינית. לבנימין נתניהו ולעמי איילון יש תפישות מנוגדות בדבר עתידו של הסכסוך הישראל-פלסטיני. ואולם שניהם סבורים שאופן ההתמודדות עם הסכסוך חייב להיות מדיני. כך סבורים גם עוזי ארד ויוסי ביילין, משה ארנס ושלמה בן-עמי, נתן שרנסקי ודוד קמחי. בין אם הם יונים או נצים, הטענה של כל בעלי הדעה הללו היא שאין ערך לעובדה בשטח אשר אין לה הכרה בינלאומית. אין ערך לנסיגה ישראלית המשוללת קשר מדיני.
במובן מסוים גישה זו היא גלגול בן זמננו של תפישת הציונות המדינית. חסידיה – יונים כנצים – מאמינים שכל ניסיון לחלק את הארץ באופן חד-צדדי יוביל להחרפת הסכסוך ולהקמתה של מדינה פלסטינית שתהיה מדינת אויב.
·
על מנת לחדד את הדילמה שמעורר הוויכוח בין התפישה החד-צדדית לבין התפישה המדינית יהיה נכון לבדוק שני תרחישי קצה מנוגדים.
בתרחיש האחד ממומש חלומם של היונים מבין אנשי התפישה המדינית: יוזמת ז'נווה מיושמת. ישראל ופלסטין מחלקות ביניהן את הארץ ואת ירושלים על-פי עקרון 67'. ישראל המצומקת, אשר זה עתה עקרה יותר מ-100 התנחלויות, שקועה עד צוואר בהתמודדות עם תביעות היחיד של פליטי 48'. האם במצב דברים זה יש למדינה היהודית תוחלת חיים? האם יש תוחלת חיים להסכם שלום אשר מניח שכבר בעשור הנוכחי יהיו ישראל ופלסטין מפויסות ובוגרות דיין לנהל בצוותא את האגן הקדוש של ירושלים?
בתרחיש הקצה השני ממומש חלומם של אנשי התפישה החד-צדדית: ברצועת עזה כולה ובמרבית השטח שמעבר לגדר ההפרדה מכוננת מדינה פלסטינית. לכאורה זהו מצב אופטימלי: אין אמנם שלום אבל גם הכיבוש הוא מינימלי. לישראל קו תיחום ברור, רוב יהודי מוצק ואיתנות של מדינת לאום יהודית-דמוקרטית. ואולם המדינה הפלסטינית שמעבר לגבול היא מדינה שלא נחתם איתה הסכם שלום. לכן אין שום אפשרות להגביל את ריבונה. אין אפשרות לכפות עליהם הסדרי פירוז. אין אפשרות לפקח על מעברי הגבול שלה. אין אפשרות לחדור למרחב האווירי שלה. אין אפשרות למנוע ממנה כריתת בריתות צבאיות עם מדינות עוינות. אין אפשרות למנוע ממנה את מימושה של זכות ההגנה העצמית באמצעות פריסת טילים נגד מטוסים אשר ישתקו את חיל האוויר הישראלי.
·
שני התרחישים הללו אינם בלתי סבירים. אדרבא, האופן שבו מנוהל תהליך חלוקת הארץ עד כה הופך את סבירות המימוש של אחד מן השניים לגבוהה למדי.
ואולם מה שחשוב במיוחד בשני תרחישי הקצה הללו הוא שיש בהם כדי להעיד על רדידותה של המחשבה הישראלית הנוכחית על חלוקת הארץ. יש בהם כדי להעיד עד כמה המחשבה הזאת שטחית וכיתתית. בעוד שאנשי התפישה המדינית נוטים להתעלם ממורכבותה ומאכזריותה של מציאות הסכסוך, אנשי התפיסה המעשית נוטים להתעלם מחשיבותו של הממד המדיני בסכסוך. בעוד שאנשי התפישה המדינית מטשטשים את חלקי המציאות שאינם תקינים פוליטית, אנשי התפישה המעשית לוקים בעיוורון בנוגע ליסוד הבינלאומי של תהליכים היסטוריים.
·
מדובר על בעיית עומק: אין זה מקרי שבדור האחרון כשלה ישראל בזירה העולמית. אין זה מקרי שהיא דרדרה את עצמה למצב של מדינה מבודדת ובלתי מובנת. הכישלון המונומנטלי הזה נבע מכך שישראל לא ידעה לתרגם את עמדותיה הצודקות ואת חרדותיה הקיומיות למושגים מדיניים. ישראל לא החליטה מה היא רוצה ולאן היא הולכת. היא לא הבהירה על מה היא מוותרת ועל מה היא נלחמת.
כיוון שכך, כיוון שישראל לא ידעה להציב לעצמה יעד מדיני ברור וחיובי, היא מצאה את עצמה נגררת ולא יוזמת. היא מצאה את עצמה מנהל קרובת מאסף בתוך סדר יום מדיני עוין שנקבע בידי אחרים. על כן במשך שנים לא הצליחה ישראל לתרגם שום הצלחה צבאית או כלכלית להישג מדיני. על כן בתוך פחות מעשור היא ניפצה שורה של עמדות מקודשות (בנוגע למדינה הפלסטינית, לירושלים, לבקעת הירדן, לעקירת יישובים ולנסיגה החד-צדדית) בלי שהפלסטינים ינפצו במקביל ולו עמדה מקודשת אחד. על כן ישראל הפכה למדינה אשר הרמטכ"ל שלה סבור כי הקרב ההיסטורי שהיא מנהלת הוא קרב של נסיגה והשהיה.
·
לכישלון המדיני הישראלי יש הסבר פוליטי: רק לימין הישראלי ולשמאל הישראלי יש ממד מדיני. המרכז הישראלי נטול ממד שכזה. מכיוון שכך, עמדותיו של המרכז מעולם לא הומשגו. עמדותיו של המרכז לא תורגמו למשנה מדינית סדורה. בישראל לא התגבשה מעולם דרך שלישית.
לכן, אף-על-פי שהרוב המכריע של הישראלים נמצא כיום במרכז, הוא אינו מצליח לממש את עצמו מבחינה פוליטית. הוא לא מצליח להפוך את תחושות הבטן שלו למצע שיטתי אשר ממנו נגזרת תוכנית פעולה לאומית. פעם אחר פעם הוא מוצא את עצמו שבוי בידי תפישותיהם של השמאל המדיני והימין המדיני. פעם אחר פעם הוא מגלה שתפישת הסכסוך שלו אינה מעצבת את מדיניות ישראל.
·
תוכנית ההתנתקות וגדר ההפרדה היו אמורות לשנות זאת. הן היו אמורות לתת ביטוי ראשון מסוגו לתובנות העומק של המרכז הישראלי בכל הנוגע לכיבוש ולאיום. ואולם מפני שלמרכז הישראלי אין ממד מדיני, גם למהלך ההפרדה הגדול שנעשה בשמו ולמענו אין ממד כזה. מפני שהמרכז הישראלי מעולם לא המשיג את עצמו, גם המעשה ההיסטורי שמבטא אותו הוא מעשה אינטואיטיבי ובלתי מוגדר המנותק מכל תפישת עולם.
·
זה מקומה של הסינתזה. שכן ביסודו של דבר ישראל זקוקה לדרך שלישית. היא זקוקה לסינתזה בין התפישה החד-צדדית לבין התפישה המדינית.
הסינתזה הזו חייבת להיות מבוססת על הגדר. על עקרון ההפרדה שהגדר מממשת. ואולם במקביל הסינתזה חייבת להתייחס גם אל הנעשה מעבר לגדר. הסינתזה חייבת להבטיח שלגדר תהיה משמעות מדינית. לא עובדה ברוטלית שישראל קבעה בשטח באופן חד-צדדי, אלא קו תיחום מוכר הנהנה מגיבוי בינלאומי.
הסינתזה חייבת להתבסס על ההנחה שהסכם קבע הוא בלתי אפשרי בעתיד הנראה לעין. זו ההנחה של רוב התורמים לספר. זו גם ההנחה של רוב הציבור הישראלי. ואולם במקביל הסינתזה חייבת להפנים את העובדה שאין מצבי ביניים חסרי הגדרה מדינית. על כן כל ניסיון ליצור מצב ביניים ישראלי-פלסטיני חייב להיות מעוגן בהקשר מדיני כלשהו. כל ניסיון לעצב מציאות שאינה כיבוש אך גם אינה גמר סכסוך חייב להיות מבוסס על מושג-על מדיני ועל שורה של עקרונות מבניים הנגזרים ממנו.
·
מושג-העל חייב להיות הכיבוש והאיום. מטרתו העליונה של כל תהליך מדיני ישראלי-פלסטיני היא לסיים את הכיבוש ולבטל את איום. לא יעלה על הדעת שהערבים-פלסטינים יחיו תחת כיבוש. לא יעלה על הדעת שיהודים-ישראלים יחיו תחת איום. על כן יש לוודא שהמשך האיום לא ינציח את הכיבוש וסיום הכיבוש לא יעצים את האיום. הא בהא תליא: שום הצעת פתרון שאינה מתמודדת עם יסוד הכיבוש ועם יסוד האיום כאחד אינה לגיטימית. הקהילה הבינלאומית, אשר העם היהודי והעם הפלסטיני הם קורבנותיה ההיסטוריים, מחויבת מוסרית לשניהם. היא מחויבת הן לקיומה של מדינת לאום יהודית-דמוקרטית והן לכינונה של מדינת לאום פלסטינית-דמוקרטית.
·
הדרך הרצויה לסיים את הכיבוש ולבטל את האיום היא להגיע להסכם על קץ הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. הסכם כזה יכול להיות מבוסס על הצהרת עקרונות שאינה שונה מאוד ממסמך שש הנקודות של עמי איילון וסרי נובייבה. אך אם יתברר שהסכם כזה אינו אפשרי, על ישראל לעשות מעשה מדיני חד-צדדי. עליה לאמץ עמדה מדינית עקרונית ברוח זאת: ישראל מקבלת את העיקרון של חלוקת הארץ בין מדינת לאום יהודית-דמוקרטית לבין מדינת לאום פלסטינית-דמוקרטית. המדינה האחת מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי והמדינה האחרת מבטאת את זכות ההגדרה של העם הפלסטיני. החלוקה בין שתי המדינות חייבת להיעשות על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967, מתוך שינויים קלים וחילופי שטחים הנובעים מהמציאות הדמוגרפית שנוצרה ומצרכי הביטחון החיוניים של ישראל. עם השלמת החלוקה על בסיס זה לא יהיו לשם צד תביעות טריטוריאליות או אחרות מן האחר. פתרון בעיית הפליטים הפלסטיניים ייעשה בשיתוף פעולה עם ישראל אך מחוץ לגבולותיה. אין זכות שיבה לפלסטינים אל תחומי ישראל ואין זכות שיבה של ישראלים אל תחומה של פלסטין.
·
אם יסכימו הפלסטינים לאמץ עמדה זו בשלמותה, יש להתחיל משא ומתן מיידי על יישומה. אם יסרבו הפלסטינים לקבל עמדה זו, ברור יהיה שהם אינם מוכנים לקבל פתרון הוגן ויציב של שתי מדינות לשני עמים.
אם זה המצב, אין פרטנר. אין שותף פלסטיני לרעיון החלוקה. ואולם מכיוון שישראל אינה מוכנה להמשיך להיות מדינה כובשת, עליה לפתוח בדיאלוג עם הקהילה הבינלאומית בדבר הדרך הנכונה לצמצם את הכיבוש ולחלק את הארץ בלי לסכן את קיומה.
·
מפעל חלוקת הארץ עומד להיות המפעל הלאומי המרכזי של ישראל בעשור הקרוב. המפעל הלאומי הזה אינו נופל בחשיבותו מהמפעל הלאומי שהקימה ישראל בדימונה. הוא שיקבע את עתידנו כאן. הוא שיקבע אם יהיה לנו עתיד כאן. הוא שיקבע אם נחיה או נמות.
מפעל חלוקת הארץ משמעותו נכונות לחלק את ארץ ישראל המערבית גם בהיעדר שלום. ואולם חלוקת הארץ ללא שלום משמעותה עיסוק בחומרים היסטוריים רדיואקטיביים. משמעותה שחרור של אנרגיות לאומיות ודתיות אדירות – הן אצל ישראלים והן אצל פלסטינים. על כן מפעל חלוקת הארץ חייב להיות מתוכנן בקפידה. הוא חייב להיות מוצא אל הפועל בשום שכל ובאורך רוח. בהיותו רגיש וגורלי, מפעל חלוקת הארץ אינו מותיר מרווח רב לטעויות. הוא אינו סובל פוליטיקה ירודה והתלהמויות. הוא מחייב מחשבה עניינית, שיטתית וכללת. הוא דורש פיכחון מציאותי אכזרי ודיוק מדיני מקפיא דם.
·
המסגרת הרעיונות של מפעל חלוקת הארץ חייבת להיות מבוססת על שבעת העקרונות המבניים הבאים:
א. רעיון חלוקת הארץ על-פי גבול 67' הוא רעיון כולל בעל שני פנים. הוא מחייב את ישראל לסגת לגבול 67' ומחייב את הפלסטינים לא לתבוע תביעות כלשהן מעבר לגבול 67'. כל עוד הפלסטינים עומדים על תביעות השיבה, הם אינם מקבלים את רעיון 67' בכללות. כל עוד זה המצב, לא ניתן לצפות שרעיון 67' יחייב אך ורק את ישראל. על כן העיקרון המבני הראשון של מפעל חלוקת הארץ הוא שנסיגה ישראלית בטרם שלום לא תהיה נסיגה לגבול 67'. נסיגה שכזו תוכל להתבצע רק כאשר הפלסטינים יסתלקו מתביעת השיבה ורק כאשר הם יכירו באופן חד-משמעי בזכות קיומה של מדינת אום יהודית-דמוקרטית בגבולות 67'.
ב. חלוקת הארץ בטרם שלום משמעותה איום קיומי על ישראל. כיוון שכך, וכדי להבטיח את הגינותו ואת יציבותו של התהליך, העיקרון המבני השני של מפעל חלוקת הארץ חייב להיות זה: הקמתה של המדינה הפלסטינית הדמוקרטית תיעשה באופן שלא יהיה בו כדי לסכן את קיומה וביטחונה של המדינה היהודית הדמוקרטית. בשום מקרה לא יגבר ערך הריבונות הפלסטינית על ערך הקיום הישראלי. כיוון שכך, כל עוד אין הסכם שלום חתום, הריבונות הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה חייבת להיות מוגבלת. מגבלות הריבונות על המדינה הפלסטינית יוסרו אך ורק כאשר היא תקבל את רעיון 67' בכללותו, תסתלק מתביעות השיבה ותחתום על הצהרת-קץ-הסכסוך.
ג. חלוקת הארץ בטרם שלום משמעותה נסיגה ישראל. בתוך ההקשר ההיסטורי הנוכחי, נסיגה כזו מסוכנת. מעצם טבעה הנסיגה הישראלית מעוררת אי-שקט ומגבירה את חוסר היציבות. על כן העיקרון המבני השלישי של מפעל חלוקת הארץ חייב להיות זה: אל מול ציר ההתקדמות של הנסיגה הישראלית יש ליצור ציר התקדמות נגדי. כנגד ציר הוויתור חייב להיות ציר תמורה. אם ניתן לקבל את התמורה מהפלסטינים, השבח לאל. אם לא, התמורה חייבת להינתן על ידי הקהילה הבינלאומית. התמורה יכולה לבוא לידי ביטוי הן בהכרה בזכויות ישראל, הן במתן ערבויות לביטחונה והן בקבלתה כחברה בעלת מעמד מיוחד באיחוד האירופי. ואולם הכלל חייב להיות ברור ויישומו מוחלט: אין נסיגה ישראלית שאין לצדה תמורה. בהינתן מציאות הסכסוך כמות שהיא, נסיגה ללא תמורה משמעותה הידרדרות למלחמה.
ד. הכשל החמור ביותר של תהליך אוסלו היה בכך שהוא לא היה מבוסס על הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני והעם היהודי כאחד. באוסלו הוכרו רק זכויותיהם של הפלסטינים. לא היתה הכרה בעם היהודי, לא היתה הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ולא היתה הכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי. כתוצאה מכך תהליך אוסלו היה תהליך שבו הפלסטינים קיבלו זכויות ואילו ישראל קיבלה הסדרי ביטחון. כך לא עושים שלום. כך לא בונים דו-קיום. כך אי אפשר לחלק את הארץ.
דווקא משום שהיא נעשית בתנאים של היעדר שלום, חלוקת הארץ חייבת להתבסס על זכותו של העם היהודי בארץ. זכות זו לא אמורה לפגוע בזכויותיהם של הפלסטינים, אבל היא חייבת לזכות בהכרה. נסיגה ישראלית רחבת היקף מהגדה המערבית ומרצועת עזה תהיה כרוכה בעקירתם של רבבות יהודים-ישראלים מבתיהם. עקירה זו עלולה ליצור ערעור על זכותם הטבעית של היהודים לחיות בארץ ישראל. את הערעור הזה יש לאזן. נסיגה ישראלית רחבת היקף עלולה גם לעורר ספקות בדבר עתידו של הבית הלאומי היהודי. את הספקות האלה יש לבטל. על כן העיקרון המבני הרביעי של מפעל ההתנתקות חייב להיות עקרון הזכות. נסיגה ישראלית משמעותית מהגדה המערבית ומרצועת עזה חייבת להיות מלווה בהצהרה בינלאומית בדבר זכותה של ישראל להתקיים כמדינת לאום יהודית-דמוקרטית ובדבר מחויבותה של הקהילה הבינלאומית לעם היהודי, לעתידו ולזכותו להגדיר את עצמו במדינה משלו, מולדת ההיסטורית.
ה. העיקרון המבני החמישי של מפעל חלוקת הארץ חייב להיות עקרון התיקון הפלסטיני: ההחלטה הישראלית לחלק את הארץ בטרם שלום מבטאת תיקון ישראלי ומממשת אותו. משמעותה של החלטת החלוקה היא שישראל מתמודדת עם הפתולוגיה הלאומית שלה. בצאתה לבדה לתהליך של חלוקת הארץ מנסה ישראל להכחיד את הרקמה הממארת של הכיבוש, היעדר גבול וטשטוש מושג הריבונות.
כיוון שכך חובה על הפלסטינים לבצע תיקון מקביל. בסופו של דבר, התיקון הזה חייב להוביל אותם לוויתור על תביעת השיבה ולהכרה מלאה בזכותה של ישראל להתקיים כמדינת לאום יהודית-דמוקרטית בגבולות 67'. ואולם עד שהפלסטינים יגיעו לכך, עד שיאמצו עמדה שמקבלת באופן עמוק את רעיון החלוקה והופכת אותם לשותף מלא בתהליך החלוקה, עליהם לבצע תהליך של תיקון פנימי. במקביל להתמודדותה של ישראל עם הפתולוגיה הלאומית שלה, על הפלסטינים להתמודד עם הפתולוגיה הלאומית שלהם. עליהם להמיר את האתוס השוללני באתוס חיובי. עליהם להמיר את פולחן המוות האהבת חיים. עליהם לעבור ממצב נפשי קורבני למצב נפשי של קבלת אחריות. על הפלסטינים להשאיר מאחוריהם את האדולסנטיות המהפכנית ולהוכיח שהם הבשילו לכדי בגרות פוליטית.
הקונברסיה הפלסטינית חיונית בשל שני טעמים. קודם כול היא נחוצה כדי להבטיח את עתידם של הפלסטינים עצמם. יהיה העוול ההיסטורי אשר נגרם לפלסטינים אשר יהיה, אי אפשר להוסיף לגהור על האדים המורעלים המיתמרים ממנו ולהתמכר להם. למענם הם, הפלסטינים חייבים לשכוח ולהבריא. לשכוח ולבנות. לא לחיות כאשר פניהם אל העבר אלא כאשר פניהם אל העתיד.
ואולם הקונברסיה הפלסטינית חיונית גם כדי להבטיח את עתידם של הישראלים. וכדי להבטיח את מימושו של תהליך החלוקה. כדי להבטיח את יציבותה של מציאות דו-מדינתית.
אם פלסטין לא תהיה דמוקרטית, אם פלסטין לא תהיה בוגרת ורציונלית, אם לא תפנים את עקרון האחריות ואת מושג הפשרה, לא תהיה שלווה בארץ אשר ירושלים במרכזה. לא תהיה יציבות במזרח התיכון, אשר ירושלים היא אבן הראשה שלו. על כן, כדי להבטיח שבמקביל לטיפול ביסוד הכיבוש של הסכסוך יטופל גם יסוד האיום, על הפלסטינים לעבור קונברסיה אידיאולוגית, מדינית, חברתית ומוסדית. תפקידה של הקהילה הבינלאומית להבטיח שקונברסיה כזו אכן תתרחש.
ו. העיקרון המבני השישי של מפעל חלוקת הארץ הוא הפרדת האוכלוסייה הישראלית מהאוכלוסייה הפלסטינית מתוך ביצוע של מהלך נסיגה מקיף. מה שאמור לעמוד לנגד עיניהם של מעצבי החלוקה הוא עובדת יסוד אחת. בדור הנוכחי עירוב אוכלוסיות ישראלי-פלסטיני הוא קטלני. עירוב אוכלוסיות לא מאפשר לישראל להשתחרר מדפוס התנהגות של מדינה כובשת. עירוב אוכלוסיות אינו מאפשר לפלסטינים להשתחרר מדפוס התנהגות התלותי-קורבני. עירוב אוכלוסיות יוצר סימביוזה ישראלית-פלסטינית מורבידית אשר לוכדת את שני הצדדים במעגל של איבה, ניצול ודמים.
כדי לאפשר את ניתוק האוכלוסיות זו מזו – לפחות למשך דור – על ישראל לבצע נסיגה מרחיקת לכת. עליה לפנות שטח פלסטיני רציף בעל מסה טריטוריאלית קריטית. רק שטח כזה יוכל לאפשר לפלסטינים לחיות בכבוד, בחירות ובנפרד. רק שטח כזה יוכל לשמש מצע קרקעי ראוי לתהליכי השינוי שהחברה הפלסטינית חייבת לעבור. על כן, אין די במהלכי התנתקות מוגבלים. אין די בנסיגות מקוטעות וחלקיות. אלה אינן מייצבות מצב חדש בעל היגיון חדש משלו. אלה אינן מאפשרות את גיבושו של מרחב פלסטיני בר-קיימא. נוסף על כך, דפוס הנסיגות החלקיות הבאות בזו אחר זו משווה לתהליך אופי של תהליך סלאמי. המטפורה של תהליך סלאמי אינה מיטיבה לא עם הישראלים ולא עם הפלסטינים במהלך חלוקת הארץ.
כיוון שכך תהיה זו טעות קשה להתקדם מהתנתקות א' להתנתקות ב' להתנתקות ג'. אחרי שנעשה מעשה ההתנתקות יש להתקדם ממנו אל מהלך חלוקה כולל אשר יממש את עקרון הפרדת האוכלוסיות ויעצב מציאות שבה יש שני מרחבים שונים: מרחב ישראלי ומרחב פלסטיני. תהליך הביצוע יכול להיות מודרג, אך עקרון החלוקה ותוואי החלוקה המיועד חייבים להיות מוגדרים מראש.
ז. הנסיגה החד-צדדית של ישראל מלבנון לימדה את כל מי שלא הבין זאת קודם לכן מהי חשיבותו של גבול מוכר לביטחון ישראל. מאז שנת 2000 הוכח בגבול לבנון מה כוחה של החומה הבלתי נראית של לגיטימיות בינלאומית. החומה הבלתי נראית הזו היא אשר מגנה היום על צפון ישראל. גם כאשר שורר אי-שקט בגבול הצפון, החומה הבלתי נראית לאורכו היא אשר מונעת מארגון טרור כמו החיזבאללה לירות את אלפי הקטיושות ארוכות הטווח שברשותו לתוך תחומה הריבוני של ישראל.
בבואה לסגת משטחים פלסטיניים, ישראל זקוקה לחומה דומה. לא גדר ההפרדה תמנע ירי תלות מסלול על כפר סבא. לא מכשול קרקעי ימנע מתקפות קסאם על שדרות. אך ורק תיחומה של ישראל בחומת מגן של לגיטימיות בינלאומית תוכל לבלום מתקפות טרור על שטח המדינה ועל חיי אזרחיה.
ואולם בזירה הפלסטינית, שלא כמו בזירה הלבנונית, אין חומת מגן כזו. בזירה הפלסטינית, הגבול היחיד המוכר על ידי הקהילה הבינלאומית הוא גבול 67'. ואולם בהיעדר של שלום מלא אין לישראלי חיים בגבול 67'. נסיגה ישראלית חד-צדדית לגבול 67' משמעותה היעדר הסדרי פירוז והיעדר שליטה ישראלית במרחב האווירי הפלסטיני. נסיגה כזאת תביא לקץ הקיום הישראלי.
פירוש הדבר הוא שבזירה הפלסטינית עומדת ישראל בפני פרדוקס מצמרר. הגבול המאפשר לה חיים הוא גבול לא לגיטימי, ואילו הגבול הלגיטימי הוא גבול שאין בו חיים. את הפרדוקס הזה חובה להתיר. התעלמותה של ישראל ממנו היא מעשה של בת יענה. ואולם ההזדמנות האחרונה להתיר את הפרדוקס היא ברגע שלפני הנסיגה. רק בתמורה לנסיגה ישראלית מכ-80%-90% משטח הגדה המערבית יהיה לישראל סיכוי לזכות בהכרה בינלאומית מסוימת בקו שאליו היא עומדת לסגת.
תקדים לבנון לא יחזור. שום גבול ישראלי-פלסטיני שאינו מוסכם על הפלסטינים ואינו גבול 67' לא יקבל גושפנקא בינלאומית מלאה. לא יהיה קו כחול בגדה המערבית. לא תהיה החלטה רשמית של האו"ם על קץ הכיבוש. ואולם בתמורה להקמתה של מדינה פלסטינית מוגבלת ריבונות, בתמורה לנסיגה ממרבית הגדה המערבית ובתמורה לעקירתם של רבבות מתיישבים ישראלים מבתיהם, רשאית ישראל לדרוש מהקהילה הבינלאומית דרישות מסוימות. היא רשאית לדרוש שקו הנסיגה יוכרז כקו אשר מתוך תחומו רשאית ישראל לממש את זכותה להגן על קיומה.
זה לא יהיה קל. המחיר שייגבה מישראל יהיה גבוה. המאמץ המדיני שיידרש יהיה חסר תקדים. ואולם רק מתן מעטפת של לגיטימיות לקו ההפרדה תהפוך אותו לקו בר-קיימא. רק מתן ממד מדיני למעשה חלוקת הארץ יהפוך אותו למעשה היסטורי של ממש.
·
שבעת העקרונות המבניים הללו של מפעל חלוקת הארץ מציעים סינתזה בין הגישה המעשית להתמודדות עם הסכסוך לבין הגישה המדינית. שבעת העקרונות האלה מתווים תהליך שהוא גם חד-צדדי וגם לגיטימי. גם מחולל הפרדה וגם מעצב יציבות.
במרכז הסינתזה המוצעת עומדים בעצם ארבעה יסודות: הפרדה, מתן לגיטימציה להפרדה, מתן תמורה לישראל בגין ההפרדה ועמידה על כך שבמקביל להפרדה תתרחש תמורה פלסטינית פנימית. עקרון ההפרדה, עקרון הלגיטימיות ועקרון התמורה הכפולה הם עיקריה של הסינתזה. הם אלה שאמורים להפוך את ההתנתקות המוגבלת להתנתקות רבתי. הם אלה שאמורים לתת לישראלים ולפלסטינים אופק מדיני מציאותי.
ייתכנו כמובן סינתזות אחרות. אפשר להעמיד מבנים מושגיים אחרים אשר ינסו להתמודד בדרך אחרת עם אתגר החלוקה. אבל נדמה שאין כל ספק שי אפשר להוציא אל הפועל את מפעל החלוקה בלי שתהיה לו תשתית מושגית. בלי שיהיה לו עיקרון מארגן. לכן ישראל חייבת להגדיר לעצמה, ללא דיחוי, מהי אותה תשתית מושגית ומהו אותו עיקרון מארגן. לשם כך ישראל חייבת להיכנס להתדיינות אינטנסיבית עם עצמה. היא חייבת להבהיר לעצמה מה דרכה. מה יעדה. אנה פניה מועדות.
·
שלושים ושלושה ישראלים תרמו לספר זה. אף-על-פי שהם מייצגים תפישות עולם שונות, רבים מהמשתתפים הסכימו ביניהם בנקודות לא מעטות:
א. הסכסוך עמוק וכמעט בלתי פתיר. על כן גם אם יהיה שלום ישראלי-פלסטיני, הוא יהיה שלום קר של הרתעה, הפרדה ומאזן כוחות.
ב. אין היום שותף פלסטיני. ואולם מדיניותה של ישראל צריכה לחתור ליצירתו של שותף פלסטיני עתידי.
ג. ישראל חזקה היום באופן חסר תקדים. עליה לנצל את עוצמתה כדי לעצב את סביבתה הקרובה באופן ממתן.
ד. אין מקום לפשרה בשאלת זכות השיבה. על ישראל לעמוד על העיקרון שהקמתה של מדינה פלסטינית היא המענה לבעיית הפליטים. תהליך שיקום הפליטים במקומות מושבם חייב להתחיל מיד ולשמש עדות לשינוי האתוס הפלסטיני.
ה. פתרון בעיית ירושלים רגיש וכמעט בלתי אפשרי בשלב בנוכחי. על כן יש לדחות את גיבושו ויישומו.
ו. על ישראל לעמוד על כך שכל תהליך מדיני עתידי יהיה ברור ולא עמום, הדדי ולא חד-צדדי, מותנה בביצועים ולא מובטח בתאריכים.
ז. אין להסכים לניהול משא ומתן תחת לחץ ולנסיגה תחת אש.
ח. בהתחדש ההידברות עם הפלסטינים יש לעמוד על כך שלא יקבלו פרס על השימוש בטרור. אסור שהפלסטינים יפיקו רווח מדיני ממהלכים אלימים כמו מלחמת 2000-2004.
ט. יש להקפיד שפינוי עתידי של מתנחלים יהיה כרוך בצעדי נגד מאזנים: פינוי שוהים בלתי חוקיים מישראל או הכרה בזכותם של יהודים להישאר כמיעוט בשטח פלסטיני.
י. הסדר דו-מדינתי הוא קשה וסבוך ומסוכן. ואולם הדינמיקה החד-מדינתית מסוכנת ממנו. הלגיטימיות של ישראל כמדינת לאום יהודית-דמוקרטית נתונה להתקפה. לכן על ישראל לפעול ללא שיהוי כדי לקדם פתרון הוגן ויציב של שתי מדינות לשני עמים.
לא כל השלושים ושלושה שותפים לכל עשר נקודות ההסכמה הללו. רבים מהם מתנגדים בתוקף לאחדות מהן. אחדים מתנגדים כמעט לכולן. אך לפחות עשרים מבין המשתתפים מסכימים לכל אחת מהנקודות הללו. כך שנדמה שמעבר לשבעת העקרונות המבניים המוצעים כאן כמתווה לחלוקת הארץ, עשר נקודות ההסכמה של הזרם המרכזי במחשבה הישראלית צריכות להיות לקווי המתאר המעצבים את התהליך.