אתחיל מהמוסכם: בעשרים השנים האחרונות התנהגותה המדינית והחברתית של ישראל היא בלתי רציונאלית. נראה לי שלשון-פסיכולוגים יפה לתיאור המקרה הזה: ישראל פועלת באורח לא-אדקוואטי, באופן שאינו מתאים לנסיבות שבהן מתרחשת המציאות. היא חדלה לקבל את מרותו של עקרון המציאות. בתהליך הדרגתי ועקבי היא מחליפה אותו בערכאות אחרות: ערכאת העונג, ערכאת החלום, המיתוס, הסיפוק המיידי.
כיוון שאני מניח שלכל אי-היגיון יש היגיון פנימי משלו, אני מציע כפתח להסבר את הניסוי המחשבתי הבא: קחו כך וכך מיליוני יהודים – רובם ככולם יוצאי מזרח אירופה, מערב אסיה, צפון אפריקה – והניחו אותם יחד על רצועת אדמה דקיקה בלב ארד-אל-איסלאם. זיכרו כי להצבר האנושי שיצרתם אין מסורת מדינית ולא זהות תרבותית מגובשת. כעת הוסיפו לכך – בתנאי מעבדה – קונפליקט עמוק, מתמשך, ככל הנראה קיומי, בין המתיישבים החדשים ובין סביבתם, קונפליקט שבו יחסי הכוחות הבסיסיים נוטים בבירור נגדם.
ואם לא די בכל אלה, המיתו בהדרגה את התפיסה האידיאולוגית אשר חוללה את החיזיון הספקטקורלי הזה וסיפקה סיפור-משמעות למשתתפים בו.
מה עשיתם בכך? לקחתם אומה שהחיים מחוץ להיסטוריה הם המורשת העיקרית שלה, הצופן הגנטי הלאומי, והטלתם אותה אל לב ההיסטוריה. הזרקתם לה, ישר לווריד, כמויות בלתי-נסבלות, מרעילות, של היסטוריה. הוכחתם לה שההיסטוריה, עבורה, עניין לגמרי לא נעים. מקום מפחיד שהחום בו קשה מנשוא. נדמה שאת התוצאה אפשר היה לצפות מראש: מקץ כך וכך שנים מתפתח באוכלוסיית הניסוי דחף אדיר לנוס מהמציאות ההיסטורית. יש המממשים את הדחף בפועל. לא תודה, הם אומרים. על השתתפות-בקורות-הימים מהסוג שאורגן לנו כאן אנחנו מוותרים. מוטב שנהיה מושא של ההיסטוריה בלוס-אנג'לס ולא סובייקט שלה באחד האיזורים ההבילים והאכזריים בתבל.
אבל עבור רוב האוכלוסיה הפתרון הזה איננו בא בחשבון. הרוב הגדול נשאר. את המנוס שלו מההיסטוריה הוא חייב לבצע, אף שאובייקטיווית הוא לכוד בתוכה. לשם כך הוא מכונן תרבות חיים שלמה המבוססת על א-היסטוריות: התעלמות מן המרחב והתכחשות לציר הזמן. זוהי תרבות שצוברת בקלות ראש חובות לאומיים אדירים כיוון שהעתיד עניין סתום הוא ומוטב לא לתת עליו את הדעת; תרבות המתקשה לתכנן, לחשוב קדימה, מאותה סיבה עצמה; תרבות המתכנסת בגיטאות אורבניים שבנייניהם דקי קירות, כאילו זמניים; תרבות של אינסטנט, של אד-הוק. אבל בכך לא די. ההיסטוריה קרובה, ומשני עברי הגבול היא שולחת אותות בלתי פוסקים, טורדים, עורכי-אשליה. הנסים-מן-ההיסטוריה זקוקים לכן לסיפור-עלילה כלשהו אשר יארגן את האותות המתקבלים ויתן להם מובן מפחית-מועקה.
מלחמת ששת הימים, אם נחזור מהניסוי אל הכרוניקה, היתה נקודת-המפנה. כבר בשש או שבע השנים שקדמו למלחמה ניכרה בתודעה הישראלית עייפות מ"המצב" המתמשך, והנה, בתוך קיץ אד, באו כמה טלטלות עזות והרסו את שיווי-המשקל הפנימי. חרדת ההשמדה שקדמה למלחמה, הניצחון המוחץ שהושג במהלכה, ואשליית השלום-הגדול בסיומה, כמו ניתצו את כללי ההיסטוריה. המשמעת העצמית המציאותית, הכמעט סגפנית, שישראל גזרה על עצמה בתשע-עשרה שנותיה הראשונות נתפוגגה. בבת אחת היא טעמה טעם מרב- ולא רק במובן הטריטוריאלי. אין זה מפליא שכאשר המציאות התחילה לחזור למימדיה הקודמים – מקיץ 67' ואילך, התקשו הישראלים לעכל זאת. הם מיאנו לוותר על חוויית-השחרור המהממת, המסממת, אותה חוו: חוויית השחרור המדומה ממיטת הסדום ההיסטורית שבה הם מונחים. מנוי וגמור היה עימם שלא לחזור אל הזמן הקודם, הקלסטרופובי.
אבל שנת 1967 לא רק הניבה את הצורך בבריחה תודעתית מן ההיסטוריה. היא גם הניחה בחיקה של ישראל את שני אמצעי-הבריחה: ביטחון מופרז, נאיווי, בעליונותה האסטרטגית ו"שטחים מוחזקים", אותו סוס טרויאני ענק שהוכנס במחולות, בתופים ובמצלתיים בשערי העיר. ניצול דרמטורגי נכון של שני הנכסים המפוקפקים הללו- ושל הוויכוח, החשוב כשלעצמו, על טיבו של הסוס- סיפק לבני העיר הנצורה הזדמנות בלתי חוזרת לשכנע את עצמם שחירותם גדולה משהיא באמת. כאילו הגיע הזמן לסיים את הקריאה המדוקדקת והמפרכת בספר המציאות ולהחליפה בהפקות תיאטרליות צבעוניות, בארכיטיפים-דרמטיים עזים ועתירי ריגושים.
הטקסט של סיפור-הדרמה הימני היה מוכן במגרותיה של התנועה הריוויזיוניסטית זמן רב לפני מלחמת ששת הימים. אבל שכרון ארץ-ישראל השלמה ואחר-כך שכרון המהפך אפשרו ל"חרות" להוציא את הארכיטיפ הפוליטי והרגשי שלה מן המרתפים ולהעלות אותו עלי בימות וכיכרות. במאמרה "מעטים מול רבים- רטוריקה ומבנה בנאומי הבחירות של מנחם בגין" כתבה נורית גרץ*: "עוצמתם של נאומי בגין… טמונה לאו דווקא בנושאים שבהם עסקו, אלא בעיקר במבנה שלהם. מבנה זה מציב את העולם כולו כמדבר גדול ובו שני גיבורים בלבד: 'הם' ו'אנחנו'. שני גיבורים אלה משחקים משחק אחרון בדרמה המוכרת שבה המעטים, הבודדים, מנצחים את הרבים והחזקים… כדי שהניגוד (ביניהם) יהיה ניגוד אמיתי, כדי שלא יעורפל בניסיונות גישור, הוא חייב להיבנות על האלמנטים הקיצוניים ביותר: על ילדים ושואה מצד אחד, על גבורה ונקמה מצד שני. על גבי הניגודים המוחלטים הללו נבנה סיפור דרמטי פשוט להפליא שעניינו הרחבת ה'אנחנו' והקטנת ה'הם'… 'אנחנו' בסוף נאומו של בגין איננו כיכר קטנה בלוד, 'אנחנו' זה הצבא והאם והיישובים, אנחנו ירושלים והמדינה, אנחנו העולם כולו. אם התחלנו כמעטים וחלשים, הפכנו במהלך נאום אחד, להיות הרבים והחזקים".
בגין ומחנהו בנו את הארכיטיפ הסיפורי שלהם על העלמתה של מציאות סבוכה וקשה מן העין. אין צורך בבניית כוח איטית וסולידית מחד, ובנכונות לפשרה מאידך. אין צורך לחפש בעלי ברית אפשריים במרחב ואין צורך בתמרון, בזהירות ובתבונת-עמים-קטנים. הרטוריקה עונה את הכול. יש מאבק כמעט-מיתולוגי בין טובים ורעים, יהודים וגויים. במאבק זה נעוץ פשר קיומה של ישראל, לכן אין טעם לנסות לסיימו או להגבילו. אנחנו האור- קטן אך איתן – בים של חשיכה.
המיתולוגיה הימנית אינה מבטיחה למאמיניה שלום אלא ניצחון מתמיד, ניצחון שאינו מוטל בספק. היא מציגה תערובת שכבר דובר בה רבות, בין חולשה לעוצמה אין-סופית. אנו מעטים ונרדפים, אנו הקורבן הנצחי, אבל כוחנו עצום ורב. ואנחנו נראה להם. לעולם לא יוכלו לנו. הלוז של המנוס מההיסטוריה בנוסח הימני הוא ההבטחה המובלעת בו, שהעליונות הישראלית מובטחת מאליה. זאת לאומנות לעצלנים, שבה הירואיות מדומה וחוסר-מעש הולכים יד ביד.
למערך ולשמעון פרס. ולפרופסורים. ולתקשורת. ול"שלום עכשיו" יש תפקיד חיוני בארכיטיפ התיאטרלי הזה. כיוון שההנחה הבסיסית היא שהכול תלוי בנו, שבכוחנו לעמוד, בכוחנו לנצח, בכוחנו להתיק את ההיסטוריה ממסלולה, יש צורך למצוא בנו, בתוכנו, את הליקוי אשר יסביר את הקשיים המציאותיים. והליקוי הוא המערך וגרוריו: אילו היו המנוולים הללו קצת יותר נאמנים, אילו רק היו עומדים איתנו בשורה אחת, היה הכול בא על מקומו בשלום. אשר על-כן סיפור-המעשה הימני הוא סיפור תלוי-שמאל. אם ייעלם השמאל יום אחד יתפורר הארכיטיפ הימני משום שיאבד לו כוחו ההסברי, ומשום שלא יוכל למלא עוד את התפקיד שנועד לו מלכתחילה – הסתרת פניה של המציאות.
את החיפוש אחר החוויה הנפשית הנגדית, של המכונה בישראל "שמאל" אני מבקש להתחיל בשלוש פסקאות קצרות הלקוחות מתוך שלושה מאמרים שפורסמו בעיתון זה.
דליה רביקוביץ, פוליטיקה מס' 3: "עכשיו אנחנו מתבצרים לא סביב יופינו ועדינות נפשנו כי אם בתוקף העובדה שנותרנו מעטים… עם ההמון הזה, אנשי עיירות השדה המשמימות שגילו לפתע את טעם החיים בפוגרומים מזדמנים, איתם ממילא לא ייצא לנו דו-שיח. אולי חובה עלינו להתמודד ולחזק ידיים רפות ולומר (בלי להגזים) את שבחי עצמנו כי נותרנו מאוד לבדנו".
זאב שטרנהל, פוליטיקה מס' 11-10: "כל אינטלקטואל הנכנס אל החיים הפוליטיים והוא שייך אל המחנה שמן המרכז ושמאלה רואה את אבותיו הרוחניים באמיל זולא ובז'אן ז'ורס, גיבורי פרשת דרייפוס. שניהם כאחד, ובאורח בלתי תלוי זה בזה, סללו את הדרך בה נלך; הם עמדו חשופים ומבודדים מול המון צמא-דם ושילמו את המחיר".
עדי אופיר, פוליטיקה מס' 15-14: "נאמר להם דברים בשם כוחנו. אבל במה כוחנו? הרי מיעוט אנחנו, הרי כבר נדחקנו אל השוליים, מושמצים הרבה, כמעט נרדפים… ובכל זאת יש בנו כוח לומר לא. ה'לא' הוא כוחנו. ה'לא' הוא עכשיו כמעט כל מה שנותר לומר, הוא מה שצריך לומר; ה'לא' הוא חובתנו והוא מיטב כוחנו."
הארכיטיפ הרגשי השמאלי, המשתקף היטב בשלוש הציטטות הללו ובאין-ספור רשימות והתבטאויות אחרות, דומה ביסודו לסיפור-העלילה הימני. גם אצל השמאל הסיפור הפוליטי מעורר-הרגשות הוא של מעטים מול רבים, נרדפים מול רודפים, בני אור מול בני חושך. באב-טיפוס השמאלי אפשר לאתר את המבנה שמצאה נורית גרץ בנאומי בגין: העולם הוא מדבר גדול, ובו שני גיבורים. אלה משחקים משחק אחרון