כאשר נפתלי בנט סיים את כהונתו הקצרה בלשכת ראש הממשלה בירושלים הוא התגאה, בין השאר, בהישגים האסטרטגיים המרשימים של ממשלתו: הבראה של היחסים עם בעלת הברית הגדולה שלנו, ארה"ב; מניעה של החתימה על הסכם הגרעין עם איראן; שמירה על קשר קרוב וטוב עם רוסיה; הבטחת השקט בגבול הצפוני (מול חיזבאללה) ובגבול הדרומי (מול חמאס); העמקה והרחבה של הסכמי אברהם.
בנט צדק. באמצעות גישה עניינית, ידידותית ובלתי לעומתית הוא הפך את ממשל ביידן לממשל אוהד לישראל. לא היו נאומים מתגרים בקונגרס ולא היו הטפות מוסר בחדר הסגלגל ולא הייתה קטטה עם נשיא המעצמה החשובה בעולם. באמצעות העלאת נושא העיצומים על משמרות המהפכה, ישראל תקעה טריז מתוחכם בין וושינגטון לטהרן והצליחה להרחיק הסכם רע שבחורף האחרון כבר היה מוכן לחתימה. בה בשעה, באמצעות ניסיון התיווך (הכושל) בין ולדימיר פוטין לוולודימיר זלנסקי ניתנה משמעות לניטרליות הישראלית בנוגע למלחמת אוקראינה. לא היה סכסוך עם מוסקבה אבל גם לא היה גינוי של המערב וישראל הצליחה להלך בתבונה בין הטיפות.
באמצעות מדיניות שקולה של מקל וגזר (תגובות תקיפות על כל בלון תבערה לצד מתן אישורי עבודה לרבבות עזתים) נשמרה ההרתעה הישראלית מול חמאס, והדרום זכה לאחת השנים השקטות ביותר במאה הנוכחית. גם חיזבאללה לא העז להפר את השקט. ובאמצעות יצירה של קשר אינטימי עם מנהיגי ערב המתונים ובנייה של מערכת אינטרסים הדדית בין מדינות האזור, הלכה ונוצרה ברית ערבית־ישראלית רבת חשיבות. ישראל המשיכה לשגשג כלכלית כיוון שהגבולות היו שקטים, האזור היה יציב ומעמדנו הבינלאומי היה איתן.
אבל בחודשים האחרונים אירעו קלקולים. בתוך זמן קצר נשחקו חלק מההצלחות שראש הממשלה לשעבר התגאה בהן. לקראת ראשית חודש אלול כמה וכמה חשרות עננים מתקדרות על האופק. עידן היציבות עדיין כאן אך עידן היציבות מאותגר.
ארה"ב? ברגע האמת וושינגטון זרקה אותנו מתחת לגלגלי האוטובוס. כדי לקנות שקט וכדי להוריד את מחירי הנפט היא עומדת לחתום על הסכם מסוכן אשר יעניק לאיראן הון ולגיטימציה ומסלול ירוק לגירעון עתידי. ממשל ביידן אפילו לא מוכן להצהיר שאם איראן תנסה לפרוץ לעבר פצצה, אמריקה תחסום אותה באמצעות אופציה צבאית רצינית ואמינה.
איראן? אחרי שאסטרטגיית ראש התמנון של בנט סגרה על טהרן וגרמה לה לתחושת מצוקה, טהרן מתחילה לחגוג. חולשה אמריקנית, רפיון ישראלי והססנות ערבית מרופפים את המעגל אשר כיתר אותה ומאפשרים לה למנף את ההסכם הצפוי כדי להעצים את מעמדה האזורי והבינלאומי.
רוסיה? היא לא סולחת לראש הממשלה לפיד על ההצהרות הנועזות שלו בעניין האוקראיני ועל העמידה זקופת הקומה שלו בעניין הסוכנות. בה בשעה, ההתקרבות הדרמטית שלה לאיראן הופכת את ציר מוסקבה־טהרן למשמעותי יותר מציר מוסקבה-ירושלים. כמעט בכל שבוע מופיעים איתותים מדאיגים של הקרמלין בעניין חופש הפעולה הישראלי בסוריה ובעניינים רגישים אחרים החיוניים לביטחון ישראל.
חיזבאללה וחמאס? מבצע עלות השחר היה מבצע קטן ומבריק, אבל הוא לא היה אמור כלל לבוא לעולם. ההידרדרות בדרום בראשית אוגוסט והטעות בשיקול הדעת של הג'יהאד האסלאמי העידו על שחיקה מסוימת של ההרתעה הישראלית. חמור לאין ערוך המצב בצפון. בקיץ 2022 חסן נסראללה משמיע שוב ושוב איומי מלחמה חסרי תקדים, בעוד שלוחמיו מתגרים ללא הרף בכוחות האו"ם ויוצרים מציאות חדשה ומטרידה על קו הגבול. לקראת ההפעלה של אסדת כריש בסתיו הקרוב, הרוחות מתלהטות והטמפרטורות עולות.
ארצות ערב? שיחת טלפון לא מוצלחת בין הנשיא א־סיסי לראש הממשלה לפיד גרמה לנתק בין מצרים לישראל. מן הסתם הנתק זמני והיחסים המושתתים על אינטרסים משותפים יוסדרו. אבל המשבר הישראלי־מצרי מעיב גם על היחסים עם מדינות המפרץ ומוכיח עד כמה תחזוקה אסטרטגית היא עניין רציני. ובנקודת הזמן הנוכחית התחזוקה האסטרטגית הישראלית אינה מנוהלת כהלכה. טעויות אשר לא נעשו בעבר נעשות לאחרונה בכמה וכמה גזרות, פעם אחר פעם.
כאמור, אין מקום לחרדה. ישראל חזקה וישראל מתעצמת והיא תוכל לכל אתגר. אבל בישראל לא מתנהל דיון אמיתי על נושאים אסטרטגיים חיוניים. וישראל לא מקיפה את ראש הממשלה החדש וחסר הניסיון שלה במיטב המומחים. יש דבר מה חובבני, רשלני ובלתי ממוקד באופן שבו אנחנו מתנהלים בעת הזאת בסביבה רווית סיכונים. יש מקום לדאגה.