את נאום השבטים נשא נשיא המדינה ראובן ריבלין בכנס הרצליה ב־7 ביוני 2015. זה היה הרגע המכונן של כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה מנהיג ישראלי הודה בקריסת הסדר הישראלי הישן, שהיה מבוסס על ההגמוניה של הרוב היהודי החילוני. את ישראל האחת היושבת סביב מדורת שבט אחת של קומזיץ אחד החליפה ישראל רבת שבטים, קבע ריבלין. כאשר 38 אחוזים מתלמידי כיתה א' הם ממלכתיים־חילונים, 15 אחוזים הם דתיים־לאומיים, רבע חרדים ורבע ערבים, אין עוד מרכז כובד אחד מלכד ומאחד. אין ישראל של רוב מוצק שלצידו מיעוטים קטנים המקבלים את מרותו. נוצר "סדר ישראלי חדש… שבו אין עוד רוב ברור ואין מיעוטים ברורים… החברה הישראלית מורכבת מארבעה… שבטים מרכזיים השונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם".
שנות הנשיאות של ריבלין (2014־2021) חפפו לשנות השלטון של נתניהו החדש, המפלג, המושפע עמוקות מהפופוליזם הלאומני בעולם ומרוחו (הרעה) של דונלד טראמפ. כך שמעבר לכך שהנשיא העשירי הגדיר מחדש את המצב הישראלי, הוא גם עמד בפני ההתעצמות של השסעים שהוא תיאר. פוליטיקה של הפרד ומשול גרמה לכך שבשבע השנים האחרונות קווי התפר של החברה הישראלית היו לקווי שבר. פצעים ישנים נפתחו והחלו לדמם. כאבי עבר קיבלו חיים חדשים. כשהממלכתיות של בן־גוריון הומרה במלוכנות של נתניהו, החברה נקרעה לגזרים. במקום לרפא את ישראל, השלטון פצע אותה. במקום לאחד וללכד אותנו, השלטון הסית אותנו אלה נגד אלה. המערכת הפוליטית הסתאבה, המוסדות הממלכתיים נחלשו והערכים הממלכתיים נשחקו. האיום הפנימי היה לאיום הקיומי החדש.
כך שהירושלמי הוותיק שישב בלשכת הנשיא בטלבייה בשבע השנים האחרונות היה בעצם מעין ילד הולנדי. הוא ראה את המים עולים. והוא היה הראשון לומר שהמים עולים. והוא עשה כמיטב יכולתו כדי לבלום את המים העולים. בעידן שבו סכר הממלכתיות הישראלית כמעט קרס, ריבלין עשה את הבלתי אפשרי כדי לשמר את הסכר. הנשיא האחרון שנולד לפני הקמת המדינה היה גם שומר הרצף, גם שומר הסף וגם שומר החותם של המדינה שסמליה עדיין מעלים דמעות בעיניו.
בשעות אחר הצהריים של יום ראשון הבא, 13 ביוני 2021, נפתלי בנט יהיה ככל הנראה לראש ממשלת ישראל. וביום שני, 5 ביולי 2021, יצחק הרצוג יהיה לנשיא ה־11 של מדינת ישראל. ומה שיאפיין את עידן בנט־הרצוג יהיה הצורך להתמודד עם אתגר השבטים שריבלין הגדיר ושנתניהו החמיר והחריף כל כך, ושהביא את ישראל למצב של משבר לאומי חמור.
בלב אתגר השבטים נמצא אתגר ישראל השלישית: כיצד נצליח לשלב את המיעוט החרדי ואת המיעוט הערבי בישראל אחת, יהודית־דמוקרטית. כיצד נגרום לכך שכמחצית מהישראלים של 2048 לא יהיו מנותקים מהחברה ומהכלכלה ומהשדרה המרכזית של החיים הישראליים. אבל כדי להתמודד עם האתגר החרדי־ערבי המשולב חייבים תחילה לסיים את הקטטה הגדולה בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. חייבים לכרות ברית אשכנזית־מזרחית שתכלול בתוכה חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים. מדוע? מפני שאם לא יהיה כאן זרם ציוני גדול וחזק לא יהיה כאן דבר. אם לא יהיה כאן מרכז רחב ועמוק, לא יהיה לישראל מרכז כובד שסביבו אפשר לאחד אותה מחדש. הקליטה של גלי ההגירה מרהט ומאום אל־פחם תוכל להיעשות רק אל תוך ישראל שבה ביביסטים ואנטי־ביביסטים מצליחים לעבוד יחדיו. הקליטה של העלייה ההמונית מביתר־עילית, מודיעין־עילית ובני־ברק תוכל להיעשות רק אל תוך ישראל המקיימת את האיזונים הפנימיים שהם סוד כוחה של הציונות.
לממשלת בנט־לפיד לא יהיה קל להתמודד עם אתגר השבטים. ההרכב שלה לבן מאוד. מלבן־מרצ עד לבן־ימינה. אין בה חרדים ויש בה מעט מדי מזרחים. ונסיבות הקמתה גורמות לה להיתפס על ידי רבים ממצביעי הליכוד כבלתי לגיטימית, עוינת ומדירה. לכן המשימה הראשונה במעלה של נפתלי בנט תהיה להושיט יד אל מי שלא הצביעו לו. ואל מי שחושדים בו. ואפילו אל מי שזועמים עליו. בניגוד לנתניהו, הוא חייב להראות גדולה אנושית ונדיבות אנושית. עליו לשדר רוח אמיתית של אחדות ישראל ואהבת ישראל ואהבת אדם. בעזרת יצחק הרצוג ויאיר לפיד, בנט מסוגל לעשות זאת. בהיותו ציוני אמיתי וישראלי ערכי ואדם קשוב – הוא יכול להיות לאיש שמתחיל לפייס בין השבטים הישראלים. הוא מסוגל להיות המרפא הלאומי. הוא חייב להיות המרפא הלאומי. זאת משימת חייו.