מתי הפסקנו לנצח במלחמה והתחלנו להפסיד?

שאל אותי בני: מתי הפסקנו לנצח במלחמה והתחלנו להפסיד? מתי התנופה התחלפה בדשדוש? מתי איבדנו את היוזמה ואת הכיוון? מתי התפוררה האחדות?

אחרי שהשאלה היממה אותי, היא אילצה אותי לחשוב. מדוע בחודשי המלחמה הראשונים היינו כואבים אך חזקים, ואילו כעת אנחנו נבוכים ושפופים?

אסון 7 באוקטובר היה כנפילה ממצוק. בבת אחת מצאנו את עצמנו במקום נמוך, אפל ומסוכן. היינו חבולים ושותתי דם. במובן מסוים היינו הלומים. תוך שעות אחדות חיינו הלאומיים היו לסיוט. אבל דווקא המהלומה הנוראה והפתאומית גרמה לכך שהגוף הלאומי הוצף אדרנלין. בתוך ימים התחילה התעשתות, בתוך שבועות התרחשה התאוששות. מאות אלפים התגייסו לשרת בהתלהבות, רבבות נלחמו בגבורה ובנחישות. הופיעה רוח של עמידות ולכידו,. הוקמה ממשלת אחדות. צה"ל יצא למתקפת נגד מוחצת. היינו משוכנעים שאנחנו דור הניצחון, שיחד ננצח. בכוחות משותפים נעלה מתוך הבור השחור.

אבל הייתה בעיה: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש שב"כ ואלוף פיקוד הדרום נושאים על כתפיהם משא של אשמה ששום בן אנוש לא יכול לשאת. קברניטי המלחמה הם מנהיגים מדיניים וביטחוניים שכשלו כפי ששום מנהיג ישראלי לא כשל אי פעם. כל אחד ואחד מהם לקה בעיוורון, חטא ביוהרה ואחראי לאסון. לכן הם לא מסוגלים לראות את המציאות כמות שהיא. אין בהם פיכחון או בהירות אסטרטגית. איש מהם לא ניחן בגאונות המצביא הנדרשת כדי לנצח במלחמה כבדה.

אות המחדל המוטבע במצח הקברניטים ירדוף אותם כל ימיהם. לכן כולם מעוניינים במלחמת־עד

התוצאה צפויה: הפיקוד העליון כושל. הוא מעולם לא הגדיר בכנות את היעד האמיתי של המלחמה, ולא שאל את עצמו אם היעד בר השגה. הוא מעולם לא הבהיר מה עלויות המלחמה וכיצד תסתיים. הוא לא החליט אם המערכה קצרה, בינונית או ארוכה. הוא בעצם קבע שהמערכה תהיה ארוכה בלי שהמדינה, החברה והצבא יהיו ערוכים לכך. הפיקוד העליון לא החליט אם המלחמה היא נגד חמאס, חיזבאללה או איראן. הוא בעצם קבע שהמלחמה בחמאס תגלוש למלחמה בחיזבאללה בלי שניערך למלחמה באיראן.

אין זה מקרי שהפיקוד העליון מסרב לעסוק בשאלה החיונית של היום שאחרי. לכל חברי הפיקוד הבכיר אין ולא יהיה יום שאחרי. ביום שהקרבות ייפסקו, חייהם לא יהיו חיים. אות המחדל המוטבע במצחם ירדוף אותם כל ימיהם עד קצות ארץ. לכן, באופן לא מודע כל הקברניטים מעוניינים במלחמת־עד, מלחמה לא ממוקדת ולא מוחצת, מלחמה שכמוה כמשאית השוקעת בבוץ או כג'יפ המתחפר בחול.

אני חושב שזה קרה ב־1 בינואר, עניתי לבני. ב־2023 הגוף הלאומי עדיין היה מוצף אדרנלין. למרות ההלם והכאב הוא תפקד באופן יוצא מן הכלל. הייתה תקווה, אחווה ותחושת משמעות. אבל ב־2024 הגוף התחיל להבין שהראש חולה, העדר הבין שאין לו רועה. העם הבין שהוא מיותם. כשאבד האמון בירושלים ובקריה – גם המציאות התגלתה במלוא חומרתה. חמאס לא מתמוטט, ויחיא סנוואר לא מת. חיזבאללה לא מורתע, ואיראן בדרך לפצצה. החטופים לא חוזרים, ותושבי הגליל מופקרים. ג'ו ביידן לא איתנו והעולם נגדנו. אויבינו הזדוניים מתוחכמים לאין ערוך מאלה המתיימרים להיות מנהיגינו.

המסקנה קשה: אין מנוס מהחלפת הסוסים שהמרכבה רתומה אליהם. גם בעיצומה של מלחמה, גם במעלה ההר. את הסוסים המוכים והכושלים יש להחליף בסוסים אבירים.

כאן ועכשיו צריכה להתקבל החלטה: ב־1 בינואר 2025 איש מחברי הפיקוד העליון לא יכהן עוד בתפקידו. כולם יפנו את מקומם לטובים מהם. לראויים מהם, ישרים, אמיצים ונבונים. מול סכנה קיומית ומוחשית ישראל זקוקה למנהיגים אמיתיים שמשא האשם אינו על כתפיהם ואות המחדל לא מוטבע במצחם.