שתי רכבות דוהרות כעת זאת לעבר זאת. כל אחת מהן מנסה להיות מהירה מהאחרת. כל אחת מהן מבטיחה להיות חזקה מהאחרת. שתיהן מאיצות. שתיהן צופרות. בפנסים מוארים ובעיניים פקוחות שתי הרכבות מתקדמות על אותה המסילה לעבר התנגשות חזיתית וקטלנית.
בקטר הרכבת האחת יושבים יריב לוין ושמחה רוטמן. שניהם מקרינים את אותה גבהות לב ואותה אטימות שהקרין ראש אמ"ן אלי זעירא לפני חצי מאה. מכיוון שהם יודעים הכול ומכיוון שהם חכמים מכול, שום ידיעת זהב לא תרתיע אותם. הם דוחים כל ביקורת, כל הסתייגות וכל הטלת ספק. הם מתעלמים מהדברים הנוקבים שאמרו אנשי אקדמיה ימנים רציניים על כשליה של המהפכה המשטרית. הם מזלזלים בדברי הטעם של היסטוריונים ומומחים למדעי המדינה. הם מבטלים את אזהרותיהם של נגידי בנקים, יזמים וכלכלנים בדבר הסכנות של התקדים הפולני והתקדים הטורקי. הם מתכחשים לכרטיס הצהוב האדיב שהוציא לנו הממשל האמריקני. הם שוכחים את לקחי בית ראשון ובית שני. הם מתכחשים למורשת אלטלנה ולמורשת "יש שופטים בישראל" של מנחם בגין. הם לא סופרים את הסקרים המוכיחים שרוב העם לא איתם. וכמובן הם לא שומעים את שוועתם של מאות אלפי מפגינים בכל רחבי הארץ, משתיקים את נציגי האופוזיציה בוועדת החוקה ודוחים על הסף את הצעת ההידברות של נשיא המדינה.
ברור לחלוטין שאין כוח בעולם שיגרום לשני חתומי הפנים לחשוב פעם שנייה על היעד שהם מובילים אליו את האומה. בעיניהם זוהר אותו צדק עליון שזהר בעיניו של ד"ר סטריינג'לאב הזכור לטוב. וכמו מפקד המפציץ הגרעיני של סטריינג'לאב הם לא ישעו לקול התבונה שיאמר להם לעצור, להמתין, לשקול שנית. עד הסוף המר הם יובילו את כולנו. עד מוות.
בקטר של הרכבת השנייה יושבות כבוד הנשיאה אסתר חיות וכבוד היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה. שתי המשפטניות המחוננות הללו עדיין לא שמעו על כך שנפלו אי אלה פגמים באופן פעולתה של מערכת המשפט בעשורים האחרונים. לא גונבה לאוזניהן השמועה שרוב הישראלים איבדו את האמון שהיה להם ברשויות החוק. לכן הן לא חושבות שנדרש תיקון כלשהו. לא עולה בדעתן להודות בטעויות ובכשלים. לא נראה להן נכון להציע הצעת רפורמה מקיפה משלהן. אחרי שנקטו בגישת בית שמאי מול נתניהו ומול דרעי, הן ממשיכות להקרין התנשאות קשוחה וקשיחה. גם כשרוחות סוערות מכות בצמרת הברוש היהירה שלהן, הן מסרבות להתכופף ולו במעט. מבחינתן זהו משחק סכום אפס. הכול או לא כלום. לשלוט או לאבד את ההר.
חיות ובהרב־מיארה אינן לבד. מאחוריהן עומדים מנהיגי המחאה שעדיין לא למדו להבחין בין ההתנגדות המוצדקת למהפכה ההונגרית של לוין־רוטמן ובין השנאה הפתולוגית לנתניהו. מאחוריהן עומד הציבור הנאור לכאורה שטרם הפנים את העובדה שהמדינה לא רשומה על שמו בטאבו ושישראל היא מדינה רבת שבטים. כך שהנוסעים ברכבת של הנשיאה והיועצת מדרבנים את הנוהגות בקטר ודורשים מהן להמשיך בכל הכוח ובכל המהירות הלאה, הלאה. עד הסוף המר.
זה מצבה של ישראל בחורף 2023. תחת כפות הרגליים האדמה רועדת. מעל לצמרות הברושים סופה משתוללת. אנחנו פוסעים אל המשבר החוקתי החמור בתולדותינו, שמזינה אותו פוליטיקת זהויות פרועה. ובכל זאת, בשני הצדדים אין התעשתות. אין התחלה של משא ומתן רציני. אין ניסיון אמיתי להגיע לפיוס לאומי. לנגד עינינו המשתאות שתי רכבות האסון דוהרות לפיצוץ בלתי נמנע.
האם יש בנמצא מבוגר אחראי? האם בין 10 מיליון ישראלים יש אחד או שניים שבכוחם למנוע את הקטסטרופה? יש. ברכבת של יריב־רוטמן נוסע אזרח, בנימין נתניהו, שהוא במקרה גם ראש הממשלה. ברכבת של חיות־בהרב־מיארה נוסע אזרח, יאיר לפיד, שהוא במקרה גם ראש האופוזיציה. נתניהו הוא היחיד שיכול ללחוץ על כפתור החירום האדום ולעצור את נהגי הקטר המופקרים שלו. לפיד הוא היחיד שיכול ללחוץ על כפתור החירום האדום ולעצור את נהגות הקטר הנחושות שלו. לכן האחריות מוטלת עכשיו על שניהם. נתניהו ולפיד הם שיכריעו אם נכיל את אירוע אלטלנה של שנת ה־75 למדינה או שנאפשר לו לְאַכֵּל אותנו. חיים ומוות בידיהם.