אין זה מקרי שהגיבורים האלמונים של השבוע באו מהליכוד המתון, שכן במפלגת השלטון מתרחש בשנה האחרונה תהליך מרתק: נפערת תהום בין הציבור הרחב של בוחרי הליכוד ובין הקהילה הסגורה של מתפקדי הליכוד
בני גנץ ויאיר לפיד ניצחו: הם הביאו השבוע לבחירתה של נציגת האופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים; הם השפילו את ראש הממשלה בנימין נתניהו והוכיחו שהוא לא שולט בממשלתו, במפלגתו ובקואליציה; הם חשפו את העובדה שהשלטון הנוכחי הזוי, מוזר ובלתי מתפקד; הם הצליחו לנעוץ עוד מסמר בארון הקבורה של המהפכה המשפטית.
גם בנימין נתניהו ניצח. אף שספג עלבון צורב, השורה התחתונה של הדרמה השבוע בכנסת נוחה לו. לא התרחש הפיצוץ הגלקטי של השתקת האופוזיציה, שהיה מעורר את המחאה, מחזיר את הסרבנות, ממוטט את השקל וסוחף את הארץ למערבולת. בנוסף נחשף אופן הפעולה הלא הגיוני של מי שמנסים לחשק אותו מימין. התעצמה התחושה שנכון לעכשיו נתניהו הוא המבוגר האחראי היחיד שחוצץ בין ישראל 2023 ובין הכאוס.
אבל הניצחונות הטקטיים של ראשי האופוזיציה ושל ראש הממשלה היו חלק מעוד מפלה אסטרטגית של המערכת הישראלית. שבעה חודשים וחצי אחרי שנבחרה, התברר שוב שהכנסת ה־25 היא לא בית מחוקקים שפוי, אלא קרקס. חמישה חודשים וחצי אחרי שהוקמה, הוכח שוב שהממשלה ה־37 היא לא גוף שלטוני רציני, אלא טיסה לשום מקום. טלי גוטליב כמובן הביאה את הדברים לשיא, חצתה את כל הקווים והוציאה מהכלים אפילו את האיש שהביא אותה לירושלים. אבל גוטליב לא הייתה לבד: כל האגף הפופוליסטי של הקואליציה פעל באופן שאינו מסכן רק את האינטרס הממלכתי, אלא גם את האינטרסים של הימין עצמו. האופוזיציה, מצידה, לא עמדה בפיתוי, והחליטה להקפיא את שיחות ההידברות בבית הנשיא – אף שניצחה.
הפוליטיקה הישראלית התגלתה במערומיה. היא הבהירה לכל צופה סביר שמחזה האבסורד שהיא מעלה לנגד עינינו הפך ממשעשע למטורלל ומסוכן. אי אפשר כך עוד. מדינה חפצת חיים לא יכולה לאפשר לנבחריה להתנהל באופן מופקר כל כך.
בתוך הזוועה הזאת בלטה לטובה קבוצה קטנה של גיבורים אלמונים. עד לרגע זה איננו יודעים אם הם היו ארבעה, שישה או שמונה. גם איננו יודעים בוודאות אם הבולטים שבהם היו יולי אדלשטיין, יואב גלנט או דוד ביתן. אבל אנחנו יודעים שבכנסת נמצאו סוף־סוף כמה וכמה מבוגרים אחראים. אנחנו יודעים שמעבר לפרגוד כמה וכמה נבחרי ציבור החליטו לנהוג כפטריוטים. הם התעלו מעל לפוליטיקה השבטית ,והציבו גבול לטירוף המערכות. הם אמרו עד כאן.
אין זה מקרי שהגיבורים האלמונים של השבוע באו מהליכוד המתון, שכן במפלגת השלטון מתרחש בשנה האחרונה תהליך מרתק: נפערת תהום בין הציבור הרחב של בוחרי הליכוד ובין הקהילה הסגורה של מתפקדי הליכוד.
רוב בוחרי הליכוד נוטים לאמץ השקפת עולם לאומית, מסורתית, מתונה ופרגמטית – אך רוב מתפקדי הליכוד מתמסרים לפופוליזם רדיקלי וזועם. רוב בוחרי הליכוד חוששים מאוד מפני הפילוג הפנים־ישראלי – אך רוב מתפקדי הליכוד מחויבים לשבטיות פלגנית. לכן, בשעה שרוב בוחרי הליכוד היום רוצים לראות ממשלת אחדות לאומית ופשרה בעניין הרפורמה המשפטית – רוב מתפקדי הליכוד דבקים במחויבות למהפכה משטרית.
הפער המעמיק בין בוחרים למתפקדים מסכן את עתיד הליכוד. ביום שאחרי נתניהו יהיה קשה לאגד יחדיו את הגישה הים־תיכונית הרכה והמפייסת של אלה עם הגישה הקנאית, המהפכנית והלעומתית של אלה. בין יריב לוין וטלי גוטליב לבין רוב הליכודניקים יש מכנה משותף מצומצם ביותר. אבל כבר כעת קורה לליכוד מה שקרה בעבר לתנועת העבודה: הממסד שלו מתנתק מהעם, והולך ומתנתק מהמציאות. הוא מתכנס בעולם יהיר, מתנשא וסגור, שמרבית הישראלים אינם שותפים לו.
מה שהגיבורים האלמונים של השבוע עשו הוא מרד נגד הממסד המנותק של הליכוד. הם לא עשו זאת מפני שהם לא ליכודניקים טובים, אלא להפך: הם עשו זאת מפני שהם ליכודניקים אמיתיים ונאמנים, מכיוון שהם מייצגים את הרוב הגדול של בוחרי הליכוד, מכיוון שהם מבטאים את הרוח, הערכים והמסורת של הליכוד ההיסטורי.
למרבה הצער, האימה של מכונת הרעל עדיין לא מאפשרת לאלמונים לבטא את עמדותיהם בפומבי ובאופן מלא. אבל מאחורי הפרגוד הם העזו. הם עשו מעשה.
מול פוליטיקה מטורפת ומוטרפת ראינו השבוע בכנסת ראשית של תקווה: החלה ההתקוממות השקטה של הליכוד הרחב, המסורתי והמתון, נגד הממסד הקיצוני שהוביל את ישראל אל סף התהום.