נתניהו ממוטט במו ידיו את קיר הברזל של ז'בוטינסקי

בדיוק לפני מאה שנה כתב זאב ז'בוטינסקי את המאמר החשוב ביותר בתולדות הציונות: "קיר הברזל". הוא קבע בו שאין שום סיכוי להגיע לשלום של רצון טוב עם שכנינו הערבים, ולכן על היהודים לבנות עוצמה שתרתיע את אויבינו. רק אחרי שמתקפותיהם עלינו יתנפצו פעם אחר פעם על קיר של ברזל, הערבים יתייאשו מהסיכוי להביס אותנו ויסכימו בעל כורחם להשלים עם קיומנו כאן.

ז'בוטינסקי היה גאון מדיני (וספרותי), אך יכולתו המעשית הייתה מוגבלת. למרבה המזל דוד בן־גוריון אימץ בפועל את תפיסת העולם של יריבו והפך אותה לעיקרון המכונן והמארגן של ישראל. המדינה היהודית קמה, שורדת ומשגשגת כי קיר של ברזל מקיף אותה ומגן עליה. הכור בדימונה, חיל האוויר, האוגדות של צה"ל והיכולות של המוסד והשב"כ מעניקים לנו את העליונות האסטרטגית שבזכותה ובחסותה אנחנו חיים.

בדיוק לפני שנה כתב בנימין נתניהו אוטוביוגרפיה: "ביבי, סיפור חיי". בלב הספר ניצב חזון שהוא שכלול המושג ההיסטורי של ז'בוטינסקי: משולש הברזל. לפי נתניהו מדינת ישראל זקוקה לא רק לקיר של ברזל אלא לעוצמה כלכלית, המממנת עוצמה צבאית ויוצרת עוצמה מדינית. רק משק חופשי ומודרני המבוסס על טכנולוגיה עילית יניב את הצמיחה הגבוהה הנדרשת לביצור הביטחון ולהפיכת מדינת היהודים לכוח מדיני רב עוצמה.

בעשור הטוב של חייו (2009 עד 2020) נתניהו אכן בנה משולש ברזל ישראלי. על בסיס המהפכה שחולל בהיותו שר האוצר, ראש הממשלה התשיעי הזניק את הכלכלה והעצים את הביטחון והפך את ישראל למעצמה מדינית. המורשת המרשימה של ביבי הייתה יציבות כלכלית, יציבות ביטחונית ויציבות אסטרטגית. בשנות שלטונו פחות ישראלים נהרגו, פחות ישראלים היו מובטלים, וישראל חתמה על הסכמי שלום עם ארבע אומות ערביות. נתניהו הצליח באופן מעורר השתאות לממש את השקפת העולם של ז'בוטינסקי ואת השקפת העולם שלו.

אבל בשבעים הימים האחרונים, מורשת נתניהו עולה בלהבות. מספר הישראלים הנהרגים בפיגועים רצחניים בעידן איתמר בן־גביר עולה על מספר הנרצחים בעידן עמר ברלב. השקל של בצלאל סמוטריץ' חלש לאין ערוך מהשקל של אביגדור ליברמן. ובעוד נפתלי בנט ביקר בבית הלבן חודשיים וחצי אחרי שהיה לראש ממשלה – נתניהו עדיין לא הוזמן לוושינגטון. או לאבו־דאבי. או לכל בירה נחשקת אחרת. בתוך זמן קצר, הממשלה השישית של ביבי הצליחה להשמיד את מרבית ההישגים של חמש הממשלות הקודמות שלו.