כל מערכות הבחירות שנערכו בישראל בעשור האחרון היו מערכות שולל. יצחק רבין הוליך שולל את הציבור הישראלי (ואת עצמו) כשנבחר ב-1992 על סמך "מושחתים נמאסתם", בלי לומר מלה על יאסר ערפאת, על אש"ף ועל מתווה אוסלו. בנימין נתניהו הוליך שולל את הציבור כשנבחר ב-1996 על סמך ההבטחה לקיים את אוסלו, בלי לומר מלה על כך, שהכוונה האמיתית שלו היא לחנוק את אוסלו באלגנטיות.
אהוד ברק הוליך שולל את הציבור כשנבחר ב-1999 בשם הזקנה במסדרון, בלי לומר מלה על חלוקת ירושלים, על נסיגה מבקעת הירדן ועל ירידה אל חוף הכנרת. אריאל שרון הוליך שולל את הציבור הישראלי כשנבחר ב-2003 תוך כדי התנגדות נחרצת לתוכנית מצנע ובלי לומר מלה על פינוי התנחלויות, על מהלך חד-צדדי ועל נסיגה בלא תמורה מרצועת עזה.
הולכת השולל לא היתה מקרית ולא היתה נקודתית. היא לא נבעה מתאונה או טעות. אדרבה, הולכת השולל היתה שיטתית. היא נבעה מכך, שבשעה שתפישת העולם של המנהיגים היתה ימנית או שמאלית תפישת העולם של בוחריהם היתה ונותרה מרכזית. אי לכך, בכל מערכת בחירות הן המועמדים הימניים והן המועמדים השמאליים העמידו פנים שהם מרכזיים. אם בדרך של הסחת הדעת ואם בדרך של תרמית ישירה, הם גנבו את דעתו של הציבור בהציגם בפניו מצג שווא של מרכזיות. לעומת זאת, מיד אחרי שזכו למנדט המיוחל, הן הימניים והן השמאליים חזרו אל זהותם המקורית וקידמו סדר יום רדיקלי, שלא היה קשור כלל לרטוריקה שבה השתמשו במערכת הבחירות. כך הגענו לרצח של יצחק רבין, ולמשבר הלגיטימיות של שרון.
על הולכת השולל הזאת אסור לחזור. היא בלתי מוסרית והיא מסוכנת. המהלך המדיני הבא שישראל תעשה או לא תעשה ביהודה ושומרון הוא מהלך קיומי, מהלך של חיים או מוות. על כן ההחלטה שתעצב את המהלך מוכרחה להיות החלטה נקייה, צלולה. החלטה של עם המקבל בתהליך דמוקרטי ראוי את הכרעת חייו.
משב הרוח החברתי שהביא עמו עמיר פרץ הוא יפה וטוב. הדיון המחודש על שכר המינימום, ההפרטה ומדינת הרווחה הוא חשוב ונחוץ. אך אין להתבלבל: בחירות 2006 הן משאל עם על חלוקת הארץ. ובמשאל העם הזה יש לבחור בין שלוש דרכים: דרך הסטטוס קוו של נתניהו, דרך 1967 של פרץ, או דרך הביניים של שרון.
במובן מסוים, הבחירות הבאות כמוהן כרגע המפגש בין חולה לבין רופאיו ערב ניתוח גורלי. במפגש כזה אסור לשקר ולא להוליך שולל. כדי שהחולה יוכל לקבל את החלטתו באופן בוגר ואחראי עליו לקבל מן הרופאים מידע מדויק ומקיף על הניתוח שהם עומדים לבצע בו. רק כך יוכל להחליט, אם הוא בוחר בניתוח הנועז או הזהיר, או בהמשך החיים על זמן שאול עם הגידול הסרטני.
פרץ הוא איש אמת. אותנטי, אינטליגנטי, סוחף. על כן, בבואו להציע את דרך ז'נווה עליו לומר במפורש, שהוא מציע את דרך ז'נווה. בבואו להציע שלום בקווי 1967 עליו לומר ביושר, שזה מה שהוא מציע. אין זה ראוי, שהמצע החברתי המאתגר של פרץ ישמש כמסך עשן המסתיר מעיני הבוחרים את מה שבאמת עומד על הפרק. אין זה ראוי, שהרשף הסוציאליסטי של העבודה בשליטת עם אחד יגרום לכך, שתושבי שדרות, אופקים ונתיבות לא יידעו איזו החלטה קיומית הם עומדים לשלשל לקלפיות של 28 במארס 2006.
סדר היום של מערכת הבחירות הזאת אינו יכול להיות כוזב. תהיה אשר תהיה ההחלטה, סדר היום מוכרח להיות סדר יום של אמת.