נפתלי בנט הוא אדם רציני, ערכי וחושב. בניגוד לפוליטיקאים רבים אחרים, הוא לומד ועובד ומביא אל הזירה רעיונות יצירתיים. הפוליטיקה שלו איננה גידופים והשמצות אלא פוליטיקה של תוכניות. כמעט בכל תחום חשוב הוא מגבש משנה סדורה. ריבונות? ריבונות. משפט? משפט. קורונה? קורונה. והשבוע: כלכלה.
יושב ראש ימינה פרסם את התוכנית הכלכלית המקיפה של מפלגתו, המכונה תוכנית סינגפור. היא מציעה להוריד את מדרגת מס ההכנסה העליונה מ־50 אחוזים ל־35 אחוזים, ולהוריד את מדרגת המס שמתחתיה מ־35 אחוזים ל־15 אחוזים. ולהקפיא את ההוצאה הממשלתית לחמש שנים ולצמצם את המגזר הציבורי. ולהסיר חסמים ולקצץ בירוקרטיה ולהשמיד רגולציה. כל זאת כדי שישראל תהיה כסינגפור, שלדברי בנט הכלכלה החופשית שלה המריאה ותושביה עשירים כמעט פי שניים מאיתנו הודות "לסדרת רפורמות שהורידו את המיסים, ייעלו את המגזר הציבורי ופתחו את השווקים".
אז בואו נדבר על סינגפור, אחת המדינות המרתקות והמשגשגות בעולם. האב המייסד שלה, לי קוואן לי, היה מעריץ גדול של דוד בן־גוריון. עוד בטרם קמה (ב־1965) היא למדה את המודל הכלכלי־חברתי המערבי ואת המודל הכלכלי־חברתי היפני ואת המודל הכלכלי־חברתי של ישראל הסוציאל־דמוקרטית, ולכן סירבה לקבל את הדוגמות של הימין האידאולוגי ושל השמאל הקנאי. היא הבינה שהתחרותיות נדרשת כדי ליצור עושר מרבי בתנאי שוק חופשי, אך כדי לשמור על לכידות חברתית נדרשת סולידריות. לכן החליטה שעליה להיות ידידותית להון אבל לא להשתעבד לו, ופיתחה פילוסופיה ייחודית ומדיניות ייחודית של יין ויאנג קפיטליסטי־סוציאליסטי.
כך שבממד אחד בנט צודק: המיסוי בסינגפור נמוך מאוד, והמדיניות הממשלתית ידידותית לעסקים. המשק חופשי ומשוחרר. לכן תאגידים בינלאומיים משקיעים באי השקעות ענק. לכן היזמות הפרטית פורחת והצמיחה גבוהה.
אבל על הממד האחר בנט כנראה כלל לא שמע: לא השוק מנהל את כלכלת סינגפור, אלא המדינה. הרשות לפיתוח כלכלי (EDB) של סינגפור היא גוף רב עוצמה שהוא מעין גרסה מודרנית, מקצועית ומשוכללת של פנחס ספיר ז"ל. הרשות לדיור ציבורי (HDB) של סינגפור היא ארגון ענק, מעין גרסה מודרנית, מקצועית ומשוכללת של עמידר עליה השלום. חברות הענק שלה, ובהן סינגפור איירליינס, טאמסק, PSA ו־DBS, נמצאות בבעלות ממשלתית. כי סינגפור אינה מאמינה בגרסה הפשטנית והגסה של הקפיטליזם האמריקני (הכושל) שקרן תקווה ופורום קהלת מוכרים היום לימין הישראלי. סינגפור מבינה שמדינה קטנה הנאבקת על חייה חייבת לאזן בין כוחות השוק לעוצמת הרפובליקה. בין צמיחה כלכלית לצדק חברתי. בין פולחן הרווח לממלכתיות.
כך שעל כולנו להודות היום לנפתלי בנט. תוכנית סינגפור שלו היא תוכנית בלתי־סינגפורית בעליל, אבל היא פותחת דיון חשוב מאין כמותו שהיינו אמורים לנהל לפני שנים: איזו ישראל אנחנו רוצים. האם אנחנו עדיין מאמינים במדינה ציונית חזקה, או שמכרנו את נפשנו לעגל הזהב הדולרי של תאוות בצע בלתי מרוסנת? האם אנחנו מחויבים לערך הערבות ההדדית היהודי, או שבחרנו באדם לאדם זאב של איין ראנד?
התשובה של קרן תקווה ופורום קהלת ברורה. לשיטתם על ישראל להגשים את החלום הליברטריאני שלא הוגשם אפילו באמריקה. לפי תפיסת עולמם על ישראל למחוק מן היסוד את מורשת ברל כצנלסון ולאמץ במלואה את מורשת הנרי פורד. הם רוצים להקים כאן מדינה חסרת מדינה שתממש את הפנטזיה הפרועה של מילטון פרידמן ופרידריך האייק בדבר קפיטליזם חסר גבולות.
לי קוואן יו חשב אחרת. המדינאי הסינגפורי החכם ומרחיק הראות הבין שבלי שוק חופשי אומתו הזעירה לא תצמח. אבל הוא גם הבין שבלי ממשל חזק, שירות מדינה מעולה ומחויבות של השלטון לכל האזרחים אומתו לא תשרוד. לכן הוא דאג לכך שכמעט כל משפחה בסינגפור תוכל להגיע לדיור ציבורי ראוי ובר השגה. לכן הוא דאג לכך שהנכסים הלאומיים לא יופרטו אלא יישארו בבעלות הכלל. לכן הוא דאג לכך שמערכת החינוך תהיה מערכת מצוינת המעודדת מצוינות. יו הבין שהאמריקניזציה היא רעל.
הוא לא היה דמוקרט גדול, אבל הוא היה אדריכל לאומי שיש הרבה ללמוד ממנו. אחרי הבחירות ואחרי הקורונה, נכון שישראל תחשוב על תוכנית סינגפור אמיתית.