על שלושה דברים עומד הדיון בהאג: שנאה, ליקוי מאורות ומחדל

הסיבה הראשונה לשערורייה היא האנטישמיות. שנאת ישראל ליוותה את עם ישראל מאז היותו לעם. שנאו אותנו בגלל שהאמנו באל אחד ושנאו אותנו כיוון שלא קיבלנו את ישו ושנאו אותנו כיוון שלא הכפפנו את עצמנו למוחמד. שנאו אותנו כי היינו חזקים ושנאו אותנו כי היינו חלשים ושנאו אותנו כי היינו אחרים. שנאו אותנו כי היינו עשירים ושנאו אותנו כי היינו עניים ושנאו אותנו כי פשוט היינו. הייחוד של העם היהודי והייעוד של העם היהודי גרמו לכך שלאורך כל הדורות ובכל היבשות היינו יעד למשטמה וקורבן של רדיפה. וכשהוקמה סוף סוף המדינה היהודית – אשר נועדה להגן עלינו מפני האנטישמיות – היא עצמה הפכה יעד למתקפות בלתי פוסקות של שכנים ורחוקים. כך שהיה זה אך טבעי שרבות מאומות העולם ישתמשו באמתלה של ההפצצות וההפגזות ברצועת עזה כדי לנסות למוטט את הלגיטימיות של המפעל הציוני. אין כל ספק בכך שהכוח האמיתי אשר הביא אותנו אל כס הנאשמים בהאג הוא המחלה חשוכת המרפא של שנאת ישראל.

הסיבה השנייה לשערורייה היא ליקוי המאורות של התרבות הפוליטית המערבית בעשורים האחרונים. במחצית השנייה של המאה העשרים מדינות אירופה הוציאו אל הפועל תהליך נכון וראוי של דה־קולוניזציה. הן פירקו את האימפריות שלהן, נפרדו מהמושבות וּויתרו על היומרה לשלוט בחלקים גדולים של העולם. אבל אחרי שהתהליך המוצדק הושלם, התפתחה במערב אופנה רעיונית של האשמה עצמית. השמאל האירופי, השמאל האמריקני, האקדמיה והתקשורת התמסרו לביקורת סוחפת על המערכות המדינתיות של "האדם הלבן". במקביל התהווה ציווי־לא־כתוב שלא לבקר ולא לשפוט את האדם הלא־לבן.

כתוצאה מכך המערב איבד במידה רבה את יכולתו להכיר בכך שיש תופעות של רוע גם בעולם השלישי. הליברלים התקשו לצאת נגד מעשיו המחרידים של פול פוט בקמבודיה, ונגד מעשיו הקשים של אידי אמין באוגנדה, ונגד התנהגותו הדכאנית והברוטלית של שלטון האייתולות באיראן. על כן, בבואם לדון בסכסוך בארץ ישראל, הפרוגרסיבים למיניהם רואים אך ורק עוולות של המפעל הציוני (שאליו הם מתייחסים בטעות כמפעל קולוניאלי) ופשעי מלחמה מדומים של הצבא הישראלי. הם כלל לא רואים מעשי זוועה של הפלסטינים ואינם מסוגלים להגדיר את הפשע־נגד־האנושות של שבעה באוקטובר כפשע נגד האנושות.

אבל הסיבה השלישית לשערורייה היא המחדל המדיני הישראלי. בשמיני באוקטובר עמדו בפני ממשלת ישראל שתי אפשרויות: להכות בחמאסטן באופן העוצמתי ביותר מיד, או לנהל מערכה ארוכה ומתוחכמת שתתמקד באנשי חמאס ולא באוכלוסייה האזרחית. כדרכה, ממשלת ישראל לא החליטה. היא הניחה שבגלל הייחודיות הנוראה של פשעי אויבינו יש לה את כל הזמן שבעולם. בדיונים שנערכו בקבינט נאמר במפורש שהפעם אין שעון חול מדיני ואין לחץ מעצמתי ואפשר להתנהל לאט. זאת הייתה טעות אסטרטגית. ישראל בזבזה את אותו פרק זמן קצר שבו העולם היה משלים עם פעולה צבאית רדיקלית.

ישראל גם לא הציבה למלחמה הצודקת בתולדותיה יעדים שיכולים להיות קבילים בזירה הבינלאומית. היא יצאה למתקפה צבאית חיונית שלא לוותה במתקפה מדינית. בה בשעה, אחדים מהשרים וחברי הכנסת השתמשו בשפה שדיברה על עוצמה אך החלישה אותנו באופן דרמטי. בכך שיחקנו לידיהם של מבקשי נפשנו. גם האנטישמים וגם הפרוגרסיביים זיהו הזדמנות חד־פעמית לעשות שפטים במדינה היהודית. הם הצליחו לגרום לכך שלא חמאס ולא קטאר ולא איראן יואשמו בפשעי מלחמה – אלא ישראל.

הלקח ברור: במקביל לבנייה מחדש של הזרוע הלוחמת שלנו, חייבת להתרחש בנייה מחדש של הזרוע המדינית. עלינו לנצח בהאג ועלינו לוודא שלא יהיו עוד שערוריות כשערוריית האג. נכון, תמיד יהיו לנו שונאים רבים. תמיד יהיו מי שיתייחסו אלינו בצביעות ובנבזיות. אבל איננו יכולים להיות קרתניים ולהמשיך להתעלם מהעולם. על ישראל להפשיל שרוולים ולגייס משאבים ולנהל בתבונה את המערכה המדינית הכבדה על צדקתה.