עם כל הכבוד לאיראנים – החזית המסוכנת מכולן היא החזית השמינית

יש גם איומים נוספים: מתימן הנידחת החות'ים מאיימים על נתיבי השיט הישראליים ומשתקים את נמל אילת. מעיראק הרחוקה תוקפות מיליציות פרו־איראניות את אילת בכטב"מים. בסוריה מיליציות ג'יהאדיסטיות קרבות אל רמת הגולן. בה בשעה, ביהודה, בשומרון, בנגב ובמרכז הטרור משתולל. שבעה איומים מזרח־תיכוניים שונים סוגרים על ישראל בשבע חזיתות. מעולם לא היינו מאוימים כפי שאנחנו מאוימים באביב תשפ"ד.

אבל החזית המסוכנת מכולן היא החזית השמינית: העולם. האיום החמור מכל האיומים הנשקפים לנו הוא התנגשות עם רוח הזמן. יותר משעלי חמינאי, חסן נסראללה ויחיא סנוואר מאיימים על המדינה היהודית, הסכנה שהקהילה הבינלאומית תפנה לנו עורף ותהפוך את ישראל למצורעת חמורה יותר.

האיום השמיני אינו חדש. הוא ליווה אותנו מיום שהציונות המדינית באה לעולם. מכיוון שהתנועה הלאומית היהודית הופיעה על בימת ההיסטוריה באיחור רב, תמיד נשקפה לה הסכנה שתתויג בזדון כתנועה קולוניאליסטית, כוחנית ובלתי לגיטימית. מכיוון שארץ אבותינו ממוקמת במערב אסיה, תמיד היו מי שהשוו את המפעל הציוני באופן מעוות לדרום־אפריקה, לרודזיה ולאלג'יריה. אבל במאה ה־20 הציונות הייתה תנועה חכמה ומתוחכמת, שהייתה מודעת היטב לסכנה ועשתה את כל הדרוש כדי להדוף אותה. לכן זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין הקפידו שהלאומיות היהודית תהיה נשואה באושר לליברליות. לכן דוד בן־גוריון וברל כצנלסון הקפידו שהלאומיות היהודית תהיה נשואה בנאמנות לסוציאל־דמוקרטיה. גם הימין ההיסטורי וגם השמאל ההיסטורי יצרו סינתזות יצירתיות בין הערכים והצרכים הייחודיים של עם ישראל ובין הערכים האוניברסליים והאינטרסים הגלובליים של המערב. הם ידעו שחובה עלינו למצב את עצמנו בצד הנכון של ההיסטוריה.

זו הסיבה לכך שהתנועה הציונית תמיד הייתה תנועה דמוקרטית בעלת נופך ליברלי. זאת הסיבה לכך שאת עיקר ההתיישבות בארץ לא הוציאו לפועל בעלי אחוזות ומטעים, אלא שוחרי צדק חברתי שהקימו קיבוצים ומושבים. זאת הסיבה לכך שהסיפור של שיבת ציון היה הפרחת השממה ובית־הערבה של מכון ויצמן. הוכחנו לעולם שבארץ הזאת אנחנו רותמים את הקדמה האנושית כדי לקומם מפעל לאומי אנושי, מודרני ומוסרי.

חלק בלתי נפרד מהתבונה הציונית ההיסטורית מבוסס על שני עקרונות: ביסוס של רוב יהודי ורדיפת שלום. אבות הציונות ואמהותיה לא היו תמימים ותבוסתנים. דווקא מתוך ראייה מפוכחת של המציאות הם הבינו שתי עובדות יסוד – ללא רוב יהודי, העולם לא יקבל מדינת לאום יהודית; ללא רדיפת שלום, העולם לא יאפשר למדינה יהודית להפעיל כוח. אכן, את הניצחון המזהיר ביותר שלה ישראל השיגה (במלחמת ששת הימים) כאשר היה בה רוב יהודי של 83 אחוזים וכאשר היא נתפסה כמדינה שוחרת שלום.

היום בארץ ישראל השלמה אין רוב יהודי מוחץ, וירושלים הפוליטית נתפסת ככוחנית, קנאית ומוכת אמוק. במידה רבה הדימוי הזה כוזב, שקרי ובלתי צודק – אבל זהו הדימוי השולט. זו המציאות בצפון אמריקה, באירופה ובמרבית המדינות בתבל. אחרי הכישלון המדיני בניהול המלחמה, כבר לא מדובר אך ורק במשטמה של כוחות קיצוניים מהשמאל הפרוגרסיבי. הגברת הראשונה של ארצות הברית לא מבינה אותנו, ושר החוץ הבריטי – (שהיה ידיד אמת – פונה נגדנו. שרת החוץ של גרמניה מגנה אותנו. העיתונים המובילים במערב מתארים אותנו כחסרי לב וכחסרי חמלה, כמי שיצאו מדעתם. מבחינתם, ראש ממשלת ישראל כמוהו כאיאן סמית הרודזי, פיטר וילם בותה הדרום-אפריקני או ולדימיר פוטין הרוסי.

עלינו להבין שאי אפשר לטמון את הראש בחול. אי אפשר להיות קרתניים ואי אפשר להיות צדקניים. אי אפשר לצעוד בעיניים פקוחות נגד רוח הזמן. האיום השמיני הופך לקיומי. אם לא נפעל מיד, הסיוט שהציונות הצליחה לחמוק ממנו במשך 127 שנים עלול להפוך למציאות.