הדמוקרטיה הישראלית חולה. חולה מאוד. עדויות לחומרת המחלה נמצאות בכל פינה של המערכת שהייתה פעם ממלכתית. אין הסכמה על הקו המתחם בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. אין הסכמה על הקו המתחם בין הרשות השופטת לרשות המבצעת. הכנסת ירודה ומתלהמת ושורר בה כאוס מוחלט. אין קונצנזוס בשום עניין ואין נורמות נוהגות ליישוב חילוקי דעות באופן הוגן והגון. האתוס ההגמוני הוא המטרה־מקדשת־את־האמצעים והמנצח־לוקח־הכול. והחמור ביותר: אין רצפה ישרה. אין יישום של אמת מידה אחת במקרים דומים לאנשים שונים. כמעט הכול מוטה. כמעט הכול תלוי־אג'נדה. כמעט הכול מגזרי או מפלגתי או כיתתי או אישי.
את העדות הטרייה ביותר לכך מספקת ההחלטה המתגבשת להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות. הדגלים השחורים, התנועה לאיכות השלטון ואבירי הדמוקרטיה לחצו בעניין הזה במשך שנים. גם חלק גדול מהממסד הביטחוני בגמלאות התגייס למערכה. אבל כעת בני גנץ ויאיר לפיד מנסים לגרום לנפתלי בנט לממש את החלום: להקים טריבונל עליון שיחקור את מה שהיועץ המשפטי לממשלה והמשטרה לא חקרו. לחשוף אחת ולתמיד את פרשת השחיתות הגדולה שהתרחשה בין קיסריה לגרמניה.
הבעיה: בין 1968 ל־2020 ממשלות ישראל החליטו על הקמתן של 14 ועדות חקירה ממלכתיות. אף אחת מהוועדות החשובות והנכבדות האלה לא עסקה בחקר יריביה של הממשלה המכהנת. אף אחת מהן לא באה לפשפש בכליהם של ראשי האופוזיציה ומתנגדי השלטון. לעומת זאת, בתוך פחות משנה הממשלה הנוכחית, הדמוקרטית, עומדת להקים שתי ועדות חקירה ממלכתיות שזה ייעודן. גם ועדת נאור (שחוקרת את האסון בהר מירון) וגם ועדת הצוללות שאמורה לקום בשבוע הבא, ממוקדות בפרשות שעשויות להניב את התוצאה המבורכת של עריפת ראשיהם של יריבים פוליטים.
רוצים להבין עד כמה הידרדרנו? מנחם בגין תיעב את מפא"י אבל לא העלה בדעתו להקים ב־1977 ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את ההסתאבות של חברות העובדים. יצחק רבין תיעב את הליכוד אבל לא העלה בדעתו להקים ב־1992 ועדות שיחקרו את מחדלי מלחמת לבנון הראשונה או את מחדל האינפלציה. בנימין נתניהו תיעב את השמאל אבל לא העלה בדעתו להקים ב־1996 ועדת חקירה ממלכתית להחלטות אוסלו. גם אסונות מחרידים לא נחקרו בוועדות חקירה ממלכתיות: אסון הנ"ד, אסון המסוקים, אסון הבונים, אסון פסטיגל ערד. הסיבה לכך הייתה שבישראל היה פעם שכל ישר דמוקרטי. הייתה פעם ההבנה של המובן מאליו: בידוד של אירוע מסוים, קשה ככל שיהיה, מתוך ההקשר ההיסטורי הכולל, כדי להשמיד כוח אופוזיציוני, הוא בבחינת רדיפה פוליטית. לא ייעשה כך במקומותינו.
אבל היום הכול ייעשה במקומותינו. הכול הולך. הכול עובר. כל גורם שהשררה בידו עושה בה שימוש בלתי מרוסן כדי שתשרת אותו. וכך, חודש אחר חודש ושבוע אחר שבוע אנחנו משחיתים את הזירה הציבורית שלנו ומנוונים את המערכות הממלכתיות שלנו. לנגד עינינו מוסדות חיוניים וערכים בסיסיים נרקבים.
נחזור לקיסריה־גרמניה. הצוללות שגרמניה סיפקה, מספקת ותספק לישראל הן חלק חיוני מרשת הביטחון האסטרטגית שמבטיחה את קיומנו. כל עיסוק רציני בצוללות הללו אמור לענות על שלוש שאלות: 1. מי בנה את צי הצוללות הישראלי ומי עמד להכשיל את הקמתו של המערך החיוני הזה? 2. האם ראשי מדינה וראשי מערכות ממלכתיות היו קשורים למעשי שחיתות שנעשו במהלך רכישת הצוללות? 3. מי נושא באחריות למחדל מיליארד האירו, שגורם לכך שבשנת 2022 הוכפל המחיר שישראל נאלצת לשלם על צוללות העתיד?
רוצים לחקור את פרשת הצוללות? בבקשה. האפשרות האחת היא לאמץ את המודל שהציע בעבר המומחה הישראלי מספר אחת לוועדות חקירה ממלכתיות, עו"ד אביגדור קלגסבלד: מינוי של ועדה לבירור עובדות שאינה מגישה המלצות אישיות ומסקנות אישיות. האפשרות האחרת היא להקים ועדת חקירה ממלכתית שתידרש לענות על שלוש השאלות הרלוונטיות. ועדה כזאת אכן תהיה ממלכתית ועניינית ותביא לידיעת הציבור מידע מרתק וחיוני. אבל ועדת חקירה שתידרש לענות רק על שאלה אחת מהשלוש תהיה פגומה מוסרית ולא תנקה את האורוות אלא תתרום להליכי הפירוק של הדמוקרטיה הישראלית. היא גם תוכיח שיורשי נתניהו אינם מרפאים את נגעי עידן נתניהו – אלא רק ממנפים אותם לטובת עצמם.