כל אדם שגילו מעל שלושים זוכר היכן היה באותה שעה. אני, למשל, ישבתי במשרדיה השלווים והנאים של קרן צדקה ידועה ונדיבה בירושלים, כשמזכירתו של מנהל הקרן נכנסה לחדר ואמרה שצר לה להפריע לנו, אך דבר מה קורה בניו־יורק. מארחי ואני עברנו לחדר הסמוך כדי לצפות באש המוזרה, הלא מובנת, שפרצה באחד מגורדי השחקים הידועים של מנהטן. ובמטוס נוסעים שירד והנמיך וטס היישר אל תוך גורד השחקים השני. בחדר נשמעה שאגה של אימה: אלוהים אדירים, מה קורה כאן? כיצד ייתכן שלפתע פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, מגדלי התאומים בוערים כאבוקות, ואחד מהם קורס, ושני קורס, והעולם הבטוח שחשבנו שאנחנו חיים בו קורס.
שנה אחר כך סיפר לי קצין ישראלי בכיר מה חשו אז בניו־יורק עצמה. כששני מטוסי הנוסעים הכו בעליונות האמריקנית הוא הרצה על המלחמה נגד הטרור במגדל משרדים במרכז העיר. חצי שעה מבוהלת אחר כך הוא מצא את עצמו בשדרה החמישית, צועד עם רבבות אחרים צפונה – הרחק ככל האפשר מאזור האסון. לא היו מוניות, לא הייתה תחבורה ציבורית, לא היה סדר ולא היה מושג מה קורה. הרחובות היו אפופים אפר לבן ואווירת אפוקליפסה. התחושה הייתה שהעולם הגיע לקיצו, סיפר הקצין. המציאות הפכה לסרט של גוג ומגוג. נדמה היה שאם מעבר לפינה תגיח פתאום מפלצת קדומה, זה יהיה אך מובן.
ואכן, פיגועי 11 בספטמבר 2001 החזירו אל מרכז חיינו מפלצת קדומה – הקנאות, שבראשית המילניום השלישי חברה אל הטכנולוגיה המודרנית ואל התחכום האסטרטגי, ובכך יצרה סכנה שלא הכרנו כמותה בעבר: היכולת של אנשי המאה ה־11 להשתמש בעוצמות של המאה ה־21 כדי לערער את הסדר העולמי, והיכולת של האסלאם הרדיקלי להשתמש בגלובליזציה כדי לתקוף את הגלובליזציה וכדי למוטט את הפארסה אמריקנה. את מה שהגרמנים לא הצליחו לעשות והיפנים לא הצליחו לעשות והסובייטים לא הצליחו לעשות, עשו כעשרים מחבלים מתאבדים מהמזרח התיכון. הם הפציצו את אמריקה. והם שיתקו את ניו־יורק. והם הוכיחו קבל עם ועולם עד כמה האימפריה של המאה ה־20 פגיעה במאה שבעקבותיה.
האימפריה הפצועה הכתה בחזרה: היא כבשה את אפגניסטן ופלשה לעיראק וניהלה מלחמת חורמה נגד אל־קאעידה. מתוך הבנה נכונה של האתגר ההיסטורי הגלום במתקפה המכוננת של 11 בספטמבר, היא יזמה סדרת מהלכי תגובה נחרצים שחלקם נכונים וחלקם שגויים. היא עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את פיגוע הענק הבא וכדי לבסס מחדש את מעמדה כמעצמת־על בלתי מנוצחת. עשרים שנה אחר כך, ברור שהתוצאות של מתקפת הנגד האמריקנית היו מעורבות. מצד אחד פיגוע הענק הבא אכן נמנע, אל־קאעידה נוצח והסדר העולמי הושב על כנו. אבל מצד שני המלחמה בעיראק כשלה והמלחמה באפגניסטן כשלה וארה"ב לא הצליחה להבריא את המזרח התיכון. אומנם הרווחנו שני עשורים נוספים של שקט עולמי יחסי ושגשוג כלכלי, אבל בעיות היסוד לא נפתרו. ומה שחשוב עוד יותר: אמריקה לא חזרה אל עצמה. היא נבוכה ומבולבלת ומסובכת ומתוסבכת. והיא חלשה לאין ערוך משהייתה לפני ששני מטוסי נוסעים הנמיכו בשמיים התכולים אל עבר מגדלי התאומים.
כך שהאיום הקנאי עדיין איתנו. על העתיד שלנו עדיין מעיבים אנשי עבר. וביסודו עומדים שני תהליכי עומק אשר יצאו לאור בבוקר הנורא ההוא בניו־יורק. התהליך האחד הוא התעצמות היכולת של כוחות אפלים בעולם המוסלמי לרכוש יכולות מוחצות שיאפשרו להם לפגוע במערב ואולי אף לקעקע אותו. תוכנית הגרעין האיראנית היא הביטוי המובהק ביותר של התהליך הזה, אבל לא הביטוי היחיד. מדינות סוררות נוספות וארגוני טרור עתידיים עלולים להצטייד בנשק אטומי וביולוגי וכימי. קבוצות רדיקליות עלולות לעשות שימוש הרסני בנשק מדויק ובסייבר וברחפנים. יכולתם החדשה של יחידים לשבש את אורחות חייהם של מיליארדים תאתגר אותנו שוב ושוב בחצי המאה הקרובה.
התהליך השני הוא החולשה המהותית של אמריקה ואירופה. המלחמות הכושלות בעיראק ובאפגניסטן שחקו את הנכונות שלהן להילחם ולהגן על תרבותן. הן לא מסוגלות לעשות את הנדרש כדי לעצור את הגרעין האיראני. הן לא יודעות כיצד לייצב את המזרח התיכון. ולכן הן הולכות ומאבדות את המעמד ההגמוני שהיה להן במערכת הבינלאומית.
היערכו לבאות, חברות וחברים. פיגועי התאומים לא היו הסוף אלא ההתחלה.