את מעשי התקיפה, הלינץ' וההרג של מאי 2021 אסור לשכוח. אבי הר־אבן נכווה קשות כשפראי אדם ערבים הציתו את מלון הבוטיק הנפלא בעכו שבו התגורר. סעיד מוסא הוכה על לא עוול בכפו בבת־ים בידי המון יהודי מוכה שנאה וטירוף. הילד מוחמד גינטז' נפצע קשה מבקבוק תבערה שזרקו על ביתו ביפו בני עוולה ערבים שחשבו בטעות שביתו הוא ביתם של יהודים. החייל ליאור שרנין נדקר ביפו בידי פורעים ערבים אשר אינם רואים בצה"ל את צבאם אלא צבא זר וכובש. יגאל יהושע נרגם באבנים במכוניתו בלוד בידי אספסוף ערבי שרצח אותו אך ורק מפני שהיה יהודי. התלמיד המצטיין מוחמד מאחמיד נורה למוות באום־אל־פחם במהלך ההפגנה שהשתתף בה, ומוסא חסונה נורה למוות בזמן התנגשויות בין המון ערבי אלים ובין יהודים שהגנו על חייהם ועל בתיהם.
אבל מעבר למעשי הזוועה הללו ולטרגדיות הללו ומעבר למראות ליל הבדולח של בתי כנסת שרופים ולמראות תרפ"ט של יהודים מותקפים ויהודים מבוהלים, התרחשו בחודש החולף כמה תופעות נוספות, שקטות ומדאיגות. בעסק גדול אחד שרבים מעובדיו ערבים, כמחצית מהעובדים הערבים לא הופיעו לעבודה במשך שבוע ויותר. בין שעשו זאת מתוך מחאה או מתוך חרדה או מתוך כניעה לאיום, התופעה מטרידה. בכמה וכמה ארגונים ומוסדות שעניינם שיתוף פעולה יהודי־ערבי, מערכת היחסים ההרמונית בין יהודים לערבים קרסה. לובשי מדים אחדים – בצבא ובמשטרה – החליטו לעזוב את השירות. וביישובים ערבים רבים, מי שיצאו לעבודה או נראו כמשתפים פעולה עם שגרת החיים הישראלית הותקפו ואוימו.
כך שהסיפור היהודי־ערבי של מאי 2021 הוא קשה ועמוק. לא מדובר אך ורק בהתלקחויות נקודתיות של שנאה ואלימות והמרדה. ולא מדובר אך ורק במעשי בריונות והשחתה שעשו חבורות קטנות של עבריינים וקנאים. ולא מדובר אך ורק בכישלון מחפיר של המשטרה ובהתמוטטות נוראה של המשילות. מדובר בפתיחת הפצעים העמוקים ביותר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מדובר בחזרה במנהרת הזמן, מ־2021 אל 1936 ואל 1929. ברוכים הבאים אל קומת המסד של מלחמת מאה השנים על גורלה ועל עתידה של ארץ ישראל.
מה בעצם קרה במהלך מבצע שומר החומות? המאבק על הבתים בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים פתח את התיק של זכות השיבה. האלימות בהר הבית ובמסגד אל־אקצה פתחה את התיק של המלחמה הדתית על השליטה בארץ. ירי הרקטות של חמאס עורר חרדה ברחוב היהודי וחולל התלהטות יצרים ברחוב הערבי. ואילו העבריינות הבלתי נשלטת במגזר הערבי (שהמשטרה לא טיפלה בה עשרות שנים) אימצה את שלושת מוקדי התבערה הללו והפכה אותם לדלקה גדולה. כך ניצת מאבק יהודי־ערבי שאינו נוגע להתנחלויות ואינו נוגע להפקעת אדמות ואינו נוגע לפגיעה בזכויות אדם ואינו נוגע לתביעה לשוויון. ניצת מאבק יהודי־ערבי שנובע מהיסוד הלאומי העמוק ומהיסוד הדתי העמוק של הטרגדיה היהודית־פלסטינית בארץ המובטחת.
משמעות הדברים ברורה: אנחנו עומדים שוב בפני תש"ח. השאלה הניצבת בפנינו איננה השאלה של 1967 אלא השאלה של 1948. הוויכוח אינו על עפרה ועל קריית־ארבע ועל אלון־שבות. הוויכוח גם אינו על בקעת הירדן או מזרח ירושלים, ולא על המאחזים הבלתי חוקיים ולא על הכפרים הלא מוכרים ולא על תוכניות המתאר במגזר הערבי. הוויכוח הוא על השאלה אם המדינה היהודית־דמוקרטית היא לגיטימית. הוויכוח הוא על זכות הקיום של מדינת הלאום של העם היהודי. הוויכוח הוא על האם כולנו מקבלים את תוצאות מלחמת הקוממיות ומתקדמים או שאנחנו חוזרים לאחור אל כאוס יהודי־פלסטיני שיטביע את כולנו בדם.
על השאלה הזאת ישראל הציונית חייבת לתת תשובה נחרצת: לא תהיה שיבה ולא תהיה כניעה ולא תהיה פגיעה כלשהי בבית הלאומי היהודי. מדינת ישראל מימשה בעבר, מממשת בהווה ותממש בעתיד את זכותו המקודשת של העם היהודי להגדרה עצמית. אבל על השאלה הזאת ישראל הציונית חייבת לתת גם תשובה חכמה ונדיבה: המדינה היהודית־דמוקרטית תעניק שוויון אזרחי מלא ומוחלט לכל אזרחיה. היא לא תפלה לרעה את היחידים הערבים והיא לא תתגרה במיעוט הערבי. כי בסוף־בסוף, אין תחליף למסמך המכונן האחד שלנו, מגילת העצמאות. התשובה המלאה והכוללת על שאלת 1948 היא התשובה שניסח דוד בן־גוריון וחתמה מועצת העם בה' באייר תש"ח. לא הייתה ולא תהיה תשובה אחרת.