את נפתלי בנט פגשתי לראשונה לפני 16 שנים. הצעיר האלמוני, עגול הפנים וחובש הכיפה שהופיע בפתח ביתי, ביקש לשוחח איתי על המשמעויות ועל ההשלכות של מלחמת לבנון השנייה. בנט היה אז איש הייטק שמימש את האקזיט הנכסף שלו והוזעק לשירות מילואים פעיל מאוד במהלך המלחמה. הוא היה מזועזע ממה שראה וחווה. אני הייתי אחד העיתונאים היחידים בארץ שמתחו ביקורת על אופן ניהול המלחמה כבר מיומה הראשון. הייתי מודאג מאוד מהצפוי לנו. לכן השיחה בינינו נסובה על כשלי העומק של הצבא הישראלי, הממשל הישראלי והחברה הישראלית, שנחשפו במהלך קיץ 2006. השאלה ששאלנו את עצמנו היא כיצד על ישראל להיערך לקראת משברים עתידיים, מלחמות עתידיות ומבחנים לאומיים עליונים.
אחר כך בנט הפתיע אותי. הוא הלך לעבוד בלשכתו של ראש האופוזיציה (אז כהיום) בנימין נתניהו, והלך לנהל את מועצת יש"ע, והקים את ישראל שלי, והשתלט על הבית היהודי, וייסד את ימינה. כל המסע הארוך הזה אל עומק הימין לא תאם בדיוק את ההתרשמות שלי מההייטקיסט מרעננה שהוריו עלו מסן־פרנסיסקו. אף שלא דיברנו באופן ישיר על אידאולוגיה ופוליטיקה, חשבתי לתומי שהפטריוט הנמרץ והשאפתני שפגשתי הוא איש מרכז־ימין מובהק. האמנתי שהצירוף של היזם הטכנולוגי עם שומר המצוות עם המעריץ של יוני נתניהו, מקנה לו את רוב המרכיבים הנדרשים כדי להציע לישראל הצעה זהותית חדשה, מורכבת, מאוזנת ומרתקת.
כך שכאשר נפתלי בנט היה לראש הממשלה ב־13 ביוני 2021 הסתקרנתי מאוד. תהיתי איזה מין אדם יתגלה בפנינו ברגע האמת. שאלתי את עצמי אם בתוך תא הלחץ של הלשכה בגבעת רם יצמח לנו מנהיג. הייתי מודאג מחוסר הניסיון ומהבוסריות של הקברניט החדש, אבל הייתה לי אמונה בציונות שבו ובערכיות שלו ובאינטליגנציה הגבוהה שניחן בה. אהבתי את הסקרנות, אהבתי את ההתלהבות, אהבתי את האנרגטיות התמימה למחצה.
בכאב גדול עקבתי אחר הטעויות הגדולות שעשה ראש הממשלה ה־13. הוא לא הקיף את עצמו באנשי מעלה, אלא בחר בצוות שכתפיו צרות. הוא לא יצא להקשיב לעם ולדבר עם העם, אלא הסתגר בדל"ת האמות של משרדו. הוא פעל והוא עשה והוא ניהל – אבל לא סיפר לאומה סיפור גדול, חדש ומעורר השראה. באין סיפור ובאין מגע ישיר עם הציבור הרחב, בנט נתפס כמנכ"ל ביצועי ולא כמנהיג לאומי בעל דיוקן רעיוני ברור. לכן הוא לא הצליח לנסוק ואיבד חלק גדול מהציבור. הימין העמוק לא סלח לו על שכרת ברית עם לפיד וישב עם מחמוד עבאס. הימין העממי לא סלח לו על שהפנה עורף לנתניהו. בבתי הכנסת שעידית סילמן וניר אורבך הולכים אליהם וברשתות החברתיות שביבי הוא המלך בהן, הרוחות סערו. בלי שראש הממשלה יחוש בכך או יבין זאת, חשרת עננים כבדה החשיכה את האופק שלו.
אבל דווקא בחודשים האחרונים והקשים הללו התגלה נפתלי בנט במלוא גדולתו. כשחירפו וגידפו אותו בטקסי יום הזיכרון הוא עמד באצילות מול המקללים וכיבד את זעמם. כשמשפחות שכולות השתלחו בו הוא קיבל בכבוד ובממלכתיות את דבריהן הקשים. וכתום שנה בתפקיד התברר שרשימת ההישגים של ראש הממשלה הצעיר ביותר שאי פעם כיהן כאן ארוכה למדי. הסכם הגרעין עם איראן, שהיה צפוי להיחתם כבר בדצמבר, עדיין לא נחתם. האסטרטגיה ההתקפית מול איראן יצרה מצוקה וחוללה כאוס בממסד בטהרן. המדיניות המאוזנת מול עזה (קשיחות מול טרור, נדיבות מול עובדים קשי יום ומניעת התעצמות) הניבה את השנה השקטה ביותר בדרום. הברית עם מדינות ערב המתונות הועמקה מאוד ויצרה מערכת הגנה אווירית אזורית. הכלכלה צמחה, האבטלה נעלמה, הגירעון בתקציב התכווץ. הוכח קבל עם ועדה שעוצמתה של ישראל גדולה מעוצמתו של כל מנהיג ישראלי מסוים. התברר שאפשר להוביל את מדינת היהודים גם באופן אנושי, ענייני והגון. הוצע לכולנו לסיים את עידן המלכותיות ולהתחיל לשוב אל הממלכתיות.
כך שביום שנפתלי בנט מסיים את כהונתו הקצרה נכון להצדיע לו. ונכון לומר לו כמה וכמה מילים טובות. אבל נכון עוד יותר לדרוש ממנו להתחיל כבר עכשיו את ההכנות לקראת שיבתו. כדי שישראל תהיה ערוכה למשברים עתידיים, למלחמות עתידיות ולמבחנים לאומיים עליונים – היא זקוקה לכך שהאיש הנפרד מאיתנו היום ישוב אל תא הטייס. ישוב בוגר יותר, עמוק יותר, ממלכתי יותר – אבל ישוב.