על אף מהלכי הפתיחה המזהירים של ישראל, חשוב לזכור: אנחנו עדיין במלחמה קיומית. פגענו אנושות באיראן, אבל דווקא כחיה פצועה היא עלולה להיות מסוכנת אפילו יותר. לכן, כדי להתגבר על הימים הקשים שעוד נכונו לנו, ממשלת חירום מאוחדת היא צו השעה. והאחריות להקמתה מוטלת גם על ראשי האופוזיציה
ווינסטון צ'רצ'יל היה בן אצולה, שמרן ואימפריאליסט. הוא תיעב את השמאל, את הסוציאליזם ואת תנועת העבודה הבריטית. אבל ביום שבו הוא היה לראש ממשלה – 10 במאי 1940 – המעשה המנהיגותי הראשון שלו היה לפנות אל מנהיג הלייבור קלמנט אטלי ולהציע לו להיות סגנו. בתוך שתי יממות הוקמה ממשלת אחדות אשר שניים מתוך חמשת החברים בקבינט המלחמה שלה היו שנואי נפשו הסוציאליסטים של ראש הממשלה. במשך חמש שנים רצופות צ'רצ'יל ואטלי עבדו כתף אל כתף. האחדות הלאומית שעליה הם הסכימו, שאותה הם מימשו ושאותה הם הקרינו, היא שאיפשרה לבריטניה לעמוד לבדה אל מול גרמניה הנאצית בשעה אפלה. יכולתו של צ'רצ'יל להתעלות מעל פוליטיקה קטנה ואישית הובילה לכך שהמאבק ההיסטורי בין כוחות האור לכוחות החושך הסתיים בניצחון מוחלט.
כל חייו בנימין נתניהו ביקש להיות ווינסטון צ'רצ'יל של המאה ה-21. היסטוריה טרגית ורוע איראני העניקו לו את ההזדמנות לממש את חלומו. לנגד עינינו המשתאות הולך ומתהווה מצב מלחמתי אשר הופך את 2025 למעין 1940 חדשה. באמצעות תוכנית הגרעין שלה איראן יצרה איום קיומי מיידי על ישראל ואיום אסטרטגי ארוך טווח על המערב, הדומים למדי לאיום ההיטלראי. אל מול האתגר ההיסטורי, הקהילה הבינלאומית גילתה את אותו רפיון שהיא גילתה בשנות ה-30 של המאה ה-20. אמריקה היססה והתלבטה, כפי שהתלבטה בראשית שנות ה-40 של המאה ה-20. ואילו ישראל קמה לבסוף כלביא, כמו הארי הבריטי שצ'רצ'יל שאג את שאגתו.
בהרבה מאוד מובנים נתניהו כבר זכה לממד הצ'רצ'יליאני שלו. הוא זה שקרא במדבר במשך שנים כי איראן היא איום קיומי; הוא זה שהציב את הסוגיה האיראנית במרכז סדר היום הבינלאומי; ולמרות שהוא עשה טעויות לא מעטות בדרך – הוא זה שדחף ליצירתה של אופציה צבאית אמינה ואמיתית מול איראן. אבל בעניין אחד נתניהו היה ונשאר בלתי-צ'רצ'יליאני בעליל. במקום לגבש אחדות, הוא זרע פירוד. במקום ללכד את האומה לקראת מבחן לאומי עליון – הוא הנהיג פוליטיקה של הפרד ומשול. לא הייתה בו הגדולה לעשות את שצ'רצ'יל עשה בשעת מלחמה: להושיט יד אל יריביו ואל שנואיו ולהציע להם להצטרף אליו על גשר הפיקוד. להבהיר לעם שכעת אנחנו שמים את המחלוקות מאחורינו ואנחנו מתאחדים מחדש, כדי לגבור על אויבינו ולהציל את מדינתנו.
אבל האחריות אינה מוטלת רק על ראש הממשלה – אלא גם על ראשי האופוזיציה. ב-11 באוקטובר 2023 בני גנץ וגדי איזנקוט עשו את המעשה הנכון והצטרפו לממשלת החירום אשר איפשרה לנו לשרוד ברגע של טראומה לאומית חסרת תקדים. לימים, שני הרמטכ"לים לשעבר שילמו מחיר פוליטי עצום על הפטריוטיות, הערכיות והענייניות שלהם. הרק-לא-ביבי קם עליהם והוקיע אותם, ובסופו של דבר אילץ אותם לפרוש. על כן היום דווקא על יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, יאיר גולן ונפתלי בנט להציע לגנץ ולאיזנקוט לחבור יחד, כשישייה, לבנימין נתניהו. כמו ב-1940 – ממשלת אחדות היא צו השעה. ממשלת חירום היא כורח לאומי. רק היא תאפשר לנו לעמוד בימים הקשים ובאתגרים הגדולים אשר עדיין עומדים לפנינו.
צריך להבין: מהלכי הפתיחה היו מזהירים – אבל המלחמה שבה אנחנו נתונים היא באמת מלחמה קיומית. רובצת לפתחנו הסכנה של מלחמת התשה ארוכה בין שתי מעצמות אזוריות. רובצת לפתחנו הסכנה שמעצמות עוינות יתייצבו לצד איראן. רובצת לפתחנו הסכנה שבנקודת זמן מסוימת הטילים הבליסטיים האיראניים יהיו רבים ועוצמתיים מטילי החץ. רובצת לפתחנו הסכנה שאיראן תנסה לפרוץ לגרעין. נכון: פצענו אנושות את חיית הטרף שמולנו. אבל דווקא כעת, כשהיא חלשה יותר, היא במובן מסוים גם מסוכנת יותר. אין לשגות באשליות ואין להתמכר לאופוריה ואין לדעת מה יילד יום.
עם ישראל מתגלה בימים אלה בגדולתו – אבל לעם ישראל גם יש חולשות. אחת מהן היא הנטייה להאמין שיהיה בסדר. שאפשר לנצח באירוע אשר דומה למאבק בגרמניה הנאצית, בה בשעה שאנחנו חיים חיי שגרה וצריכה וקניון. לא זה המצב. כדי לקבל החלטות נכונות וכדי לעמוד כעם אחד בשעה גורלית – נדרשת ממשלת אחדות. עכשיו. עוד היום.