בחירות 2022 המחישו והעצימו את המשבר הישראלי. לראשונה מאז היווסדה של התנועה הציונית, 11% מהבוחרים (516,433 ישראלים) הצביעו עבור מפלגת ימין קיצוני. לראשונה מאז קום המדינה, מחצית מחברי הקואליציה יהיו חרדים, חרדלים או דתיים-לאומנים. בבית הנבחרים החדש לימין יהיו 75 נציגים (כולל ישראל ביתנו ותקווה חדשה) בעוד שלמרכז-שמאל יהיו רק 35. הנציגות בכנסת של המפלגה שהקימה את המדינה (העבודה) תהיה עשירית משהיתה לפני שלושים שנים וחמישית משהיתה לפני שבע שנים. המפלגה שייצגה במשך מאה שנים את השמאל-הציוני (מפם-מרצ) נמחקה. המפלגה שייצגה במשך מאה ועשרים שנים את הציונות הדתית השקולה (מפדל-בית יהודי) נעלמה. ואילו מפלגת השלטון החדשה (ליכוד) כבר אינה תנועה לאומית-ליברלית אלא תנועה פופוליסטית העומדת לחולל כאן מהפיכה משטרת מיידית. שונו פניה של ישראל. הופר האיזון בין הזהות היהודית של המדינה לבין הזהות הדמוקרטית. יצאנו אל דרך חדשה ואפלה אשר תוביל אותנו אל אסון לאומי.
לא בן גביר, לא סמוטריץ ולא גולדקנוף הם אלה אשר המיטו על ישראל אסון. דמגוגים הם דמגוגים, קנאים הם קנאים ופונדמנטליסטים הם פונדמנטליסטים. כל אלה תמיד יעשו את מלאכת ההרס שלהם בהתלהבות ודבקות. גם לא נתניהו המיט על ישראל אסון. אחרי שישראל הליברלית החרימה אותו באופן כמעט דתי לא נותרה לו ברירה אלא לפנות אל הימין-ימין. ואת מלאכת הקמפיין ביבי עשה באופן יסודי, מופתי ומעורר קנאה. כך שמי שבאמת אחראי לתוצאות המהפכניות של הבחירות הגורלות הם דווקא המתונים אשר היו אמורים לבלום את הקיצוניים ולהציב חלופה לנתניהו. את שני המעשים החיוניים הללו הם לא עשו. על כן, עבור המרכז הישראלי, ה1 בנובמבר 2022 הוא יום כיפורים פוליטי. הוא מחייב חשבון נפש אמיתי, בדק בית יסודי – והתחלה מחדש.
הטעויות שנעשו על ידי המרכז-שמאל במהלך מערכת הבחירות ידועות: העבודה ומרצ לא התאחדו, המפלגות הערביות לא התלכדו, הסכמי העודפים לא נחתמו. לא היתה אסטרטגיה כוללת, לא היתה מנהיגות מנהיגות גושית ולא היתה משמעת פנימית. חמור מכך: לא היתה תחושת דחיפות. גם כאשר היה ברור שעוצמה יהודית היא סופת האש החדשה המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית – לא נמצאה שום יחידה של לוחמי אש אשר תתמודד איתה. בהיעדר חזון, רעיון ודרך – שורה של מפלגות-אדם-אחד שיווקו לנו את הפנים של אדם אחד והבטיחו לנו שהוא המושיע. כך לא בונים חומה, חברים וחברות. וכך לא מצילים מדינה. לא זאת הדרך שבה דמוקרטיה מונעת את חורבנה.
טעויות הקמפיין לא היו מקריות. עמד מאחוריהן ניתוק חמור מהמציאות: אי הבנה שבעיית המשילות הפכה לאיום אסטרטגי המפיל אימה על הישראלים ומחייב מענה תקיף. עמד מאחוריהן ניתוק חמור מהעם: אי הבנה שרוב היהודים חשים שהזהות היהודית של המדינה נמצאת תחת מתקפה. ועמד מאחוריהן קיבעון: דבקות כפייתית בחרם על נתניהו תוך התעלמות משלל האתגרים הקיומים הנשקפים למדינה בשנים הקרובות. עמד מאחוריהן גם ריק: העובדה שבשעה שהימין היהודי הקצין והשמאל הישראלי חדל להיות רלוונטי – המרכז הציוני נותר חלול. שנים ארוכות של רק-לא-ביבי שאבו ממנו כל ערך סגולי וכל תוכן חיובי. ארבע טעויות העומק הללו של המחנה היהודי-דמוקרטי גרמו לתריסר טעויות טקטיות אשר הובילו לתבוסה מוחצת.
אז מה עושים עכשיו? איך מתמודדים עם מהפך 2022 ואיך מונעים את אסון 2023? ראשית: לא מתייאשים. ולא יורדים מהארץ. ולא עושים רילוקיישן. שנית: לא מוותרים ולא נכנעים ולא מצטרפים לממשלתם של בן גביר, סמוטריץ וגולדקנוף. שלישית: לא ממשיכים לפעול כפי שהמרכז-שמאל פעל עד כה. שואפים למיזוג של מפלגות השמאל מזה ושל מפלגות המרכז מזה. חותרים לדמוקרטיזציה של כל תנועות השינוי. ומקימים באופן מיידי תנועה עממית רחבה של המרכז הלאומי – על כל זרמיו וגווניו. אל מול ההשתלטות של מיעוטים קנאיים על המדינה היהודית דמוקרטית, מגייסים ומגבשים רוב ישראלי גדול, נמרץ ונחוש. השעה היא שעת חירום. על מפתן הבית של כל אחד וכל אחת מאיתנו הונח זה עתה צו 8.