מספר המזל הרע של הפוליטיקה הישראלית הוא 61. כשמערכת בחירות מסתיימת ללא הכרעה ברורה, ולאחד מהגושים יש רוב זעיר, והוא מנצל את הרוב הזעיר להקמת ממשלה צרה – התוצאה עגומה: העמקה דרמטית של הפילוג הפנימי, וזריעתם של זרעי פורענות שיניבו בתוך זמן קצר משבר לאומי. בכל תולדות ישראל אין מקרה אחד שבו רוב של 61 הוביל לתוצאה חיובית, להתעצמות ציונית ולהצלחה ישראלית.
וראו 1981: אחרי שבכהונתו הראשונה הקים מנחם בגין ממשלה יציבה יחסית שנהנתה מרוב ברור בכנסת, בכהונתו השנייה הוא הקים ממשלה צרה, שהייתה בשנתה הראשונה ממשלת 61. אולם ממשלת בגין־שרון לא חשה שמוטלות עליה מגבלות כלשהן בשל היותה ממשלתו של חצי עם. לכן, ב־6 ביוני 1982, היא החליטה על יציאה למלחמת ברירה. מלחמת הברירה – שהתאפשרה בשל תמיכתם של ארבעה חברי כנסת חרדים שבניהם ובוחריהם לא שירתו בצבא – פיצלה את החברה הישראלית. העובדה שממשלה צרה שלחה מאות רבות של ישראלים אל מותם גרמה לזעם ולמחאה חסרי תקדים בעת לחימה. את ההשלכות של הטעות ההיא אנחנו חשים עד עצם היום הזה. במידה לא מבוטלת היא זיהמה את הנפש הלאומית.
וראו 1990: אחרי שממשלת האחדות הלאומית התפרקה והתרגיל המסריח של שמעון פרס כשל, יצחק שמיר הקים ממשלה שמרנית שתמכו בה 59 חברי כנסת. בשנתיים שאחר כך מספר חברי הקואליציה עלה ל־60, 64 ו־66 ואז ירד שוב ל־59. למען האמת, תפקודה של הממשלה ההומוגנית היה טוב למדי. היא האיצה את העלייה מחבר העמים, הצמיחה את ההיי־טק ומנעה מלחמה מסוכנת בעיראק. אבל העובדה שרוב מינימלי כפה על ישראל שיתוק מדיני עוררה זעם עצום בחצי העם ששמיר הדיר. התוצאה הייתה הניצחון הסוחף של יצחק רבין בבחירות 1992 וההשקה של תהליך אוסלו. מי שביקש לאכוף על ישראל בכוח מדיניות של ימין־ימין, קיבל שמאל־שמאל.
וראו 1995: בין שאוהבים אותו ובין שלא, הסכם אוסלו קיבל את אמון הכנסת כאשר בספטמבר 1993 תמכו בו 65 מחבריה והתנגדו לו רק 50. על כן אפשר להתווכח על התבונה שבו, אבל אי אפשר לערער את הלגיטימיות שלו. לעומת זאת, הסכם אוסלו ב' עבר בכנסת באופן כוחני וברוב של 61־59. שניים מהתומכים בו היו עריקים שחצו את הקווים תמורת אתנן. התוצאה הייתה מהומת א־לוהים. ישראל נקלעה לסחרור פנימי שקירב אותה למלחמת אחים. ובדיוק חודש אחרי ההצבעה הגורלית בכנסת, יגאל עמיר ירה כדורי אקדח בגבו של ראש הממשלה של העם היהודי והמדינה היהודית. ישראל המודרנית הגיעה אל נקודת שפל היסטורית.
וראו 2021: אחרי עשור ארוך שבו המרכז־שמאל לא הצליח להביס את בנימין נתניהו בקלפי, נקרתה לו הזדמנות. אחרי שנתיים שישראל הייתה שבויה במלכוד פוליטי, התגלה פתאום סיכוי לפריצת דרך. נפתלי בנט ויאיר לפיד עלו על ההזדמנות ומימשו את הסיכוי. הם הקימו ממשלת 61 מורכבת, מוזרה ומפתיעה, שהייתה תלויה בין השאר בקולותיה של רע"מ. את בנט ולפיד הנחתה האמונה בכך שרוב של אחד הוא רוב, ושברוב של אחד אפשר לכונן ממשלה, להשתלט על הכנסת ולמשול באומה. גם אם הכלבים ינבחו, הם חשבו, השיירה תעבור. גם אם המצקצקים יצקצקו, הכוח והתוצאות ידברו בעד עצמם – עד שהתברר שהמרי העממי הרחב ורב העוצמה נגד הממשלה הצרה חזק ממנה ומוטט אותה. מי שבא לרפא, לאחד ולאחות מצא את עצמו מותקף בידי הוריקן של פילוג, שנאה ופתולוגיה לאומית.
כך שהגיעה השעה ללמוד, להפיק לקחים ולהסיק מסקנות. ארבע פעמים, בנסיבות שונות, מנהיגים שונים שעמדו בראש מחנות שונים כשלו כשניסו להקים ממשלות צרות. בארבעה אירועים היסטוריים נבדלים, המאמץ של חצי עם לכופף חצי עם ולכפות עליו את דרכו הוביל לתוצאות קשות. האם אנחנו מתכוונים לערוך ניסוי חמישי? האם איננו מבינים שהקמתה של ממשלת 61 – כזאת או אחרת – גם ב־2022 תוביל אותנו אל עברי פי פחת?