אז מה היה לנו? במהלך 11 הימים של מבצע שומר החומות, חמאס תקף ברקטות את ירושלים ותקף ברקטות את תל־אביב ותקף כמאה ערים ומושבים וקיבוצים בין הערבה לעמק חפר. עד יום חמישי בערב 12 ישראלים נהרגו, 334 ישראלים נפצעו ועשרות ישראלים איבדו את בתיהם. סדר היום שובש, נמל התעופה הבינלאומי כמעט הושבת ואתרים אסטרטגיים כמעט נפגעו. מיליוני אזרחים ובהם מאות אלפי ילדים חיו באימה.
בתגובה לכך הרגה ישראל מעל 220 אנשי חמאס וגרמה להרג רב ולהרס עצום ברצועת עזה. מודיעין מדויק וחיל אוויר מצוין אפשרו לצה"ל להכות בתעשייה הצבאית של חמאס, לגדוע את יכולת המחקר והפיתוח שלו, ולסכל כתריסר מבכיריו. מגדלי טרור התמוטטו, מנהרות טרור קרסו, ובתיהם של מפקדי טרור הוחרבו. היקום התת־קרקעי המקביל שחמאס הקים מתחת לאדמה נפגע באופן חסר תקדים.
כך שאחרי כמעט שבועיים של מופע אורקולי קטלני בשמי ישראל, חמאס יכול לספר לתומכיו שניצח (אף שבפועל הוא ספג מהלומה קשה) ושני הצדדים יכולים לפרוש להפוגה. עד לסבב המלחמה הבא, ישראל תמשיך לצמוח, עזה תמשיך לשקוע, והחוויה המטלטלת שכולנו חווינו תיזכר כמעין סיוט סוריאליסטי קצר ורע.
אז מה בכל זאת יישאר איתנו? מה מאירועי שומר החומות חשוב באמת? מה הם השיעורים שעלינו ללמוד בטרם נמחק מהתודעה את סבב האלימות, כפי שמחקנו מהתודעה את ימי הקורונה?
שני לקחים חשובים, שונים וסותרים צריך להפיק ממבצע שומר החומות בכל הנוגע למצבנו הביטחוני. מצד אחד – לא אלמן ישראל. צה"ל מתוחכם, נמרץ ויצירתי. היכולות הטכנולוגיות עוצרות הנשימה שלו מאפשרות לו להניב הישגים שקטים יוצאי דופן. מצד שני – לצה"ל עדיין אין תשובה כוללת ויסודית לאתגר הירי התלול־מסלול המקיף.
שלושים שנה אחרי שסדאם חוסיין תקף את ישראל לראשונה בטילי קרקע־קרקע, טרם נמצא מענה לאיום האסטרטגי העיקרי שנשקף לנו. צריך לומר את האמת: גם ב־2021 ישראל עדיין לא יודעת למנוע מאויביה לירות מאות או אלפי טילים ביום על עריה המרכזיות ועל אתריה האסטרטגיים ועל מתקניה החיוניים. פירוש הדבר הוא שכאשר תפרוץ מלחמת איראן הראשונה או מלחמת לבנון השלישית – מצפה לנו גיהינום. ועלינו להתכונן לגיהינום הזה כבר היום. מה שחווינו בשבועיים האחרונים הוא רק קדימון תמים לעומת סרט האימה האמיתי.
שני לקחים חשובים, שונים וסותרים צריך להפיק ממבצע שומר החומות בכל הנוגע למצבנו החברתי. מצד אחד, החברה הישראלית בכללותה הייתה ונותרה פלא אנושי. גם כאשר המנהיגות הלאומית בעייתית וגם כאשר המערכת הפוליטית מסואבת וגם כאשר האתגרים הלאומיים קשים – הישראלים מוכיחים את עצמם. הם אינם נכנעים, אינם נשברים ואינם מתלהמים. בשקט, באחריות ובבגרות הם מתמודדים עם שלל המצבים ההזויים שהגורל הישראלי מזמן להם. אבל מצד שני, החברה הישראלית שסועה.
בעיית המיעוט החרדי נחשפה במלוא עוצמתה בזמן המגפה, ובעיית המיעוט הערבי נחשפה במלוא עוצמתה בזמן הלחימה. דווקא אחרי עשור של שגשוג ופיתוח ושילוב, פרצה מתוך השסע הערבי־יהודי לבה רותחת של אלימות נוראה. דווקא אחרי שנה של הסכמי אברהם ואבו־דאבי ודובאי ומנסור עבאס – ראינו בלוד ובעכו וביפו מראות שהדהדו (ולו במעט) את תרפ"ט. הטראומה הלאומית העיקרית שישאיר אחריו מבצע שומר החומות היא הטראומה של מה שהתרחש בתוך החומות. בתוכנו. בינינו לבין עצמנו.
כך שהמסקנה הכוללת והמשולבת שצריך להפיק מהסערה של ימי שומר החומות היא ברורה: מצבנו האסטרטגי (עדיין) נוח, מצבנו הכלכלי טוב מאוד ומצבנו הטכנולוגי מצוין. אבל השילוב של איום הטילים עם השסע הפנימי וחוסר המשילות הוא מסוכן. יותר מדי זמן חגגנו את ההצלחה של ההייטק ואת הצמיחה של המשק ואת השקט שהעניקו לנו צה"ל, שב"כ וכיפת ברזל. אבל לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר אנחנו עלולים למצוא את עצמנו חשופים למתקפת טילים אמיתית: כוללת, אכזרית ומדויקת. כדי להתגבר עליה נזדקק לחברה מגובשת שאין לנו ולמדינה עוצמתית שאינה בנמצא.
לכן, גם אם צה"ל העניק לנו סוג של ניצחון על חמאס, אסור לנו להסתנוור ואסור לנו להשתכר ואסור להירדם שוב בשמירה. למען הביטחון הלאומי חייבים להפשיל מיד שרוולים ולהתחיל את התיקון הפנימי.