שלום גב אל גב

פעם, בעידן אחר, לפני שנתיים, היינו עושים מילואים בעזה. וכשהיינו עושים מילואים בעזה היינו מסכימים בינינו על מה שצריך לעשות בעזה. צריך לצאת מעזה ולהיפרד מעזה ולהקיף אותה בגדר עשרה מטרים גובהה. אנשי השמאל היו אומרים: כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו לרוץ אחרי הילדים שלהם בסיממטאות ג'באליה. אנשי הימין היו אומרים: כדי שיתבשלו במיץ של עצמם, כדי שיאכלו אחד את השני. אבל כולם היו מסכימים שזה טירוף לשבת בעזה, שצריך שתהיה גדר שתחצוץ בין ישראל לעזה. לגמרי, לתמיד.

ואולי משום שבעניין הזה הסכמנו בינינו, אולי משום שעל עזה לא היה כל ויכוח, עכשיו הגדר כאן.עובדה בשטח. אמנם לא עשרה מטרים גובהה אלא רק שלושה ומשהו, אבל בכל זאת גדר אמיתית. חשמלית. עם כל הגימיקים האלקטרוניים המתבקשים ומגיני המתכת ורצועות הטשטוש ודרכי האספלט וסיורי היום וסיורי הלילה. כמו שצריך. כמו בגבולות אחרים. 75 קילומטר של קו מערכת הרמטי. גבול מוחלט. כאן הנגב המערבי, שם רצועת עזה. כאן מדינת ישראל, שם פלשתין.

אבל בשמונה בבוקר במחסום נחל עוז, כשאני מבקש לנסוע דרומה לאורך הגדר החדשה לראות במו עיני איך חיים כאן עכשיו משני עבריו של גבול השלום הזה, האמנם שלום, שתי הסג"מיות היפות והסגן החתיך מחטיבת גבעתי אומרים לי שכפי הנראה יצאתי מדעתי. שרק רכב צה"לי ממוגן נוסע על הציר הזה, שכאן יורים, כאן יש פח"ע, גבול אמיתי. האמת היא שזה כמה חודשים כבר כמעט לא יורים.

בהתחלה באמת ירו: בחודשים  שקדמו להקמת גדר המערכת (היא הושלמה בנובמבר 94') ובחודשים הראשונים אחרי הקמתה הקו רגש. העיתונות המחויבת להסכם אוסלו לא הרבתה לדווח על כך, אבל דווקא עם קבלת ההחלטה על נסיגה מרצועת עזה לקווי 76', הלחץ על קווים אלה גבר מאוד. היה לא מעט מתח לאורך הגדר. לאחדים מאנשי הביטחון הישראלים נדמה היה שהפלשתינאים מאבדים את יראת הכבוד שהיתה להם כלפי הקו. אל גניבות הציוד ואל גניבות הגבול שמאז ומתמיד היו חלק משגרת החיים של מול-עזה נוספו תקריות של ממש. לא מעט מוקשי דמה הונחו בקיבוצים ובשדותיהם. היו חדירות מדאיגות. כמה וכמה פעמים נפתחה אש מן המארב על קבלנים או פועלים או סיורים של צה"ל. למרבה המזל איש לא נפגע, למרבה המזל הציבור הישראלי בעורף כמעט לא הבחין בכך.

אבל כעת, מאז האביב, מאז שצה"ל השלים את ההיערכות החדשה שלו ומאז שערפאת החל להיאבק ברצינות בחמאס, הקו רגוע. הגדר שקטה. אמנם בכל חודש עדיין יש כמה וכמה חדירות. אמנם כמה מהחדירות שאינן מפוענחות מדירות שינה מעיניהם של אנשי הביטחון. אמנם פעם בשבוע בממוצע יוצא שצריך להעמיד את אחד הקיבוצים או המושבים במצב של כוננות, כיוון שנמצאו עקבות המוליכים אליו.

אבל עד כה שום דבר רציני לא קרה. בסך הכל שקט. המצב משביע רצון. לא בדיוק גבול של שלום, אבל בהחלט לא גבול של מלחמה. גבול של ניסוי שעודנו בעיצומו. ניסוי שטרם נכשל.

הסיור שהיה אמור לפגוש אותנו ליד מחסום קרני לא הגיע כמובן, ועד שיצרו קשר עם הפלוגה ועד שהפלוגה תיצור קשר עם הסיור ועד שהסיור יעשה את דרכו לאטו אלינו, יש לי פנאי להתבונן בעשרות הסמי-טריילרים הממתינים כאן בשורה ארוכה, קצת למטה מקיבוץ נחל עוז, עמוסים שקי מלט של נשר ומוצרי פלסטיק של כתר וממתקים של עלית. אחרי שניירותיה נבדקים ונמצאים כשרים, כל אחת מהמשאיות הישראליות האלה נכנסת אל תוך משטח האספלט הגדול שבו, מאז הסכם אוסלו, מתנהל רוב המסחר החוקי בין ישראל לבין רצועת עזה. שבו ישראל הכלכלית נפגשת לשלום עם עזה הכלכלית.

התיאום נראה מרשים: כנגד כל משאית ישראלית נכנסת מן הצד השני משאית עזתית והשתיים נצמדות זו אל זו, גב אל גב, ובתוך רבע שעה הטרנסאקציה מבוצעת, הסחורה עוברת מיד אל יד. שלום יעיל  של סוחרים. קרבה גדולה של אינטרסים גדולים, משותפים. ארבעה פתחים יש עכשיו לרצועת עזה: ארז וקרני וכיסופים וסופה. מאז שנחתמה בגדר אין אפשרות חוקית לצאת או לבוא מהרצועה, אלא דרך אחד מהפתחים הללו.כך זה עובד, פחות או יותר: בארז עוברים בעיקר פלשתינאים (כלומר, אותו כוח אדם שישראל עדיין נזקקת לו, כ-51-20 אלף) בקרני עוברים מטענים (בעיקר אותו יבוא מישראל שהרצועה לא יכולה בלעדיו) בכיסופים עוברים אך ורק מתנחלים, אנשי חבל קטיף (כ-5,500 יהודים) ובסופה עוברים חומרי בנייה, נפט, גז וחומרים מסוכנים.

כך שמה שמתרחש כאן, במחסום קרני, הוא ביטוי מוחשי של המהפכה שעברה בחצי העשור האחרון על מערכת היחסים הכלכלית שבין ישראל לבין עזה, שהפכה ממערכת יחסים של תלות הדדית למערכת יחסים של תלות חד צדדית. שהרי עוד בטרם אוסלו מאסה ישראל בסימביוזה הכלכלית עם עזה. לכן החלה לסגור את עזה בסגרים. לכן ייבאה רומנים ופולנים ותאילנדים כדי שיחליפו את תושבי עזה באתרי הניצול שלה. לכן התנתקה מעזה מבלי שעזה תוכל להתנתק ממנה. לכן המירה את מערכת היחסים הקולוניאליסטית הישנה והמגושמת – שהיתה מבוססת על תנועה חופשית של בני אדם – במערכת יחסים ניאו-קולוניאליסטית משוכללת, המבוססת על תנועה חופשית של סחורות.

הסיור מגיע סוף סוף ואנחנו נכנסים. תחילה הכביש סרגלי, חדש, כביש שנסלל במיוחד לצורך יישומם של הסדרי קהיר, כדי לתת גישה להתנחלות נצרים. אך כעבור קילומטר אנחנו מצטרפים לכביש עוקף-עזה הישן, לאותו קטע שלו המקשר בין עלי מונטר לצומת נצרים. משני צדי הדרך פרדסים מאובקים. פה ושם מתגלים מתוכם בתי מלאכה חדשים, לא גדולים, המייצרים בלוקים כדי להזין את אותו פרוספריטי-של-בנייה שמתחולל עכשיו בעזה. במרחק, מעבר לפרדסים, נגלה קו הרקיע החדש שהסכמי אוסלו העניקו לעיר. כעת נדמה שעשרות רבי-הקומות החדשים של שנת השלום הראשונה כמו מגמדים את צריחי המסגדיםשנבנו כאן בהמוניהם בשנות ה-80. על רקע המישור העכרורי של הרצועה וכנגד הבנייה הדיכאונית הישנה, הצפופה-אפורה, בתי הקומות האלה נראים כמעט כמו גורדי שחקים סינגפוריים. כמו פריצה גדולה של תקווה. נוף של שגשוג אורבני. הנ"נ הממוגנים של הליווי הצבאי נעים בראש השיירה, בנתיב השמאלי.

זהו נוהל ישן, לבנוני, שיושם כאן בחודשים האחרונים, אחרי הפיגועים הגדולים של החורף. מטרתו למנוע ממכוניות-תופת פוטנציאליות לפגוע בכלי הרכב שבשיירה. הנהגים הפלשתינאים, נתיניה הריבוניים של הישות הפלשתינית, נענים ללא התנגדות להנחיותיהם של החיילים הישראלים. ללא טרוניה וללא תרעומת הם מחנים את המכוניות שלהם בצד הדרך עד ששיירת המתנחלים והקבלנים תעבור על פניהם. כך שדווקא כאן, בדרך לנצרים, עולה בי המחשבה שאולי, למרות הכל, שמעון פרס צודק. לא משום שבעזה ניכרים עכשיו סימניה הראשונים של מהפכה כלכלית (יש הטוענים שהיא מדומה, שמתחת לציפוי הדק של מתעשרים חדשים מתרחב מעגל העוני) גם לא משום שבעזה יש עכשיו מסעדות חוף חדשות ומכוניות חדשות וסוג חדש של אנשי עסקים) וגם דיווחים על תופעות של תת-תזונה שכמותן לא היו שנים רבות(אלא מפני שכאן, לאורך הציר לנצרים, אין שום גדר שתגן עלינו.

אין כאן פרוזדור ישראלי סגור. אנחנו לגמרי פרוצים לעזה. לגמרי תלויים ברצונה הטוב של עזה. כך שאם אנחנו לא מתפוצצים – ובינתיים אנחנו עוד לא מתפוצצים, אם שום חוליית חמאס לא ממטירה עלינו אש תופת מבין עצי הזית, הרי זה אך ורק מפני שיש כאן, אפילו כאן, איזה מבנה אינטרסים איתן, סמוי מן העין, שמגן עלינו. שמקיים את השלום. מקום אופטימי, צומת נצרים. לפני כמה שבועות החליט מי שהחליט שצריך לשפץ את הצומת.

אז הפלשתינאים לקחו על עצמם את עבודות התשתית והישראלים לקחו על עצמם את התאורה והוציאו מכרז ועשו מפגש והושיבו כאן באחד המבנים שליד הצומת את המהנדסים של הרשות והמהנדסים של משרד הביטחון ואת קבלן התשתית הפלשתינאימעזה ואת קבלן החשמל הישראלי שהיה עד לא מזמן תושב גוש קטיף, ובדקו ותיכננו ותיאמו ואמרו קדימה.כך שכבר כעת, כעבור שבועיים בלבד, כבר יש בצומת נצרים מדרכת אספלט שמע"צ הפלשתיני סלל ויש מעקה ברזל שחור-לבן ויש אבני שפה מפוספסות אדום-לבן בדיוק כמו במרכזי הערים של ישראל.

ואפילו שתילי דקל דקים וארוכים יש כאן, שהפלשתינאים שתלו כדי לתת תחושה של שלווה, כדי להרחיב את הלב. ועל אי התנועה הקטן בפינה הצפונית-מערבית של הצומת, בדיוק במקום שבו אירעו שני הפיגועים הקטלניים בנובמבר האחרון, הקבלן הפלשתינאי והקבלן הישראלי גוהרים עכשיו מעל שרטוטי המהנדסים לבדוק היכן העמודים צריכים להיות מוצבים, היכן השרוולים התת-קרקעיים צריכים לעבור, האם כבר אפשר לחבר את הכבל החשמלי. וקבלן החשמל אומר: תראה, זה הכוח של החיים. ככה זה כאן. לא חשוב מה הוא חושב עלי ומה אני חושב עליו. לא משנה מה השאיפות הלאומיות שלו ומה הזכויות הלאומיות שלי.

לא חשוב מה ההשקפות הפוליטיות של כל אחד מאתנו. מה שקובע הוא שעכשיו אנחנו חייבים לעבוד בשיתוף פעולה. הפרנסה שלו והפרנסה שלי מחייבות אותנו לעבוד כאן יחד. אנחנו תלויים זה בזה. והם דווקא בסדר, באמת, הם הניחו את השרוולים במקום שצריך וסימנו אותם כמו שצריך.

אפשר להמשיך הלאה, אפשר לעבוד. באופן בסיסי, אפילו אידיאולוגי, אם עדיין מותר להשתמש במלה הזאת, קבלן החשמל לא מאמין בהסכם אוסלו. מאז 6891, כשהתיישב ברפיח ים, הוא חי את האזור הזה. כעת הוא גר באופקים, אבל לפחות שלוש פעמים בשבוע הוא עובד ברצועה ומסתובב ברצועה ומכיר אותה לפני ולפנים. בסופו של דבר זה לא יילך, הוא אומר. כי למען האמת הם לא ויתרו על שום דבר. ומה שניתן להם הם תמיד ידרשו עוד. אילו נצא לגמרי מהרצועה, אפילו נפרק את נצרים ואת גוש קטיף ואת היישובים ביו"ש, זה לא יספק אותם. תמיד ירצו עוד. ואז, באיזושהי נקודה, או בעוד חודש או בעוד עשר שנים, נגיע לרגע שבו ישראל באמת תגיד לא על משהו. אולי זה יהיה על הבקעה, אולי על ירושלים, אולי על האופי היהודי של המדינה עצמה. ואז, כשישראל באמת תתעקש, הכל יתפוצץ. עזה כולה תבער.

אבל בינתיים זה דווקא די עובד. לפעמים גם הוא עצמו מופתע. פרס הממזר הזה הצליח. זה שעכשיו, כשהעזתי קם בבוקר הוא לא רואה חיילים ישראלים בחלון שלו, זה שעכשיו חיילים ישראלים לא עוצרים אותו במחסום, זה שהשב"כ לא דופק לו בדלת באמצע הלילה, זה מוריד מאוד את המתח. עכשיו לפלשתינאים כאן יש פחות סיבות יום-יומיות לכעוס עלינו. ואז יש להם פחות מוטיווציה לזרוק עלינו אבנים או בקבוקי תבערה. רואים את זה אפילו בעיניים שלהם. הם פחות שונאים עכשיו. בפעם הראשונה זה הרבה מאוד שנים הם מצליחים קצת לשכוח מאתנו. לחיות קצת. לנשום אוויר. כך שאפילו כאן, בעצב החשוף הזה של מציאות-אוסלו, הכל כעת רגוע למדי. עגלות החמור הנושאות ענבים מחוף הים אינן מתפוצצות. המשאיות הנושאות חומרי בנייה אינן פולטות אש וקבלן החשמל מחליט שכדי שלא יהיה חיכוך מיותר, מוטב לא להעמיד את עמודי התאורה במקום שבו התוכנית ממקמת אותם – בתוך הפרדס הסמוך. שעדיף להזיז את העמודים בשניים-שלושה מטרים, למען דרכי-שלום.

ובצלה של השברולט הסגורה של המשטרה הפלשתינית כמה חיילים ישראלים וכמה שוטרים פלשתינאים מנסים לחסות מפני השמש. הם לגמרי מעורבים זה בזה וממרחק קשה מי מהם ישראלי ומי פלשתינאי. כולם מרושלים, עייפים, שרועים על דופן המכונית. כולם במה שנקרא פעם בצה"ל "הופעה לא חיילית". משוחחים בערבית משובשת על דא ועל הא. פה ושם, כשהם נתקלים באיזה קושי, הם נעזרים בשירותי התרגום של איש מע"צ פלשתינאי, שהמלים העבריות "בית חירות" טבועות, כחול על לבן, על כובע המצחייה שלו.

ככה זה עכשיו בכל הרמות, אומרים לי. אחרי שבחודשים הראשונים היו לא מעט חיכוכים ואי-הבנות ואפילו התגרויות מפורשות (בכמה מקרים הגיעו הדברים לידי דריכת נשק)כעת מתקבל הרושם שהפלשתינאים קיבלו הנחיה מגבוה לשתף פעולה. לעזור. לקיים את ההסכם כרוחו וכלשונו. גם הקצינים של שני הצבאות למדו להכיר אלה את אלה ולעבוד אלה עם אלה. החיים בצוותא עשו את שלהם. ההתחככות היום-יומית הוכיחה את עצמה. הסדרים שנראו כמעט מטורפים, בלתי אפשריים, מיושמים כעת באופן יותר ויותר מוצלח. וכשמתעוררת איזו בעיה בשטח פותרים אותה באופן מעשי, פרגמטי. גנרל מול גנרל, מח"ט מול מח"ט, מ"פ מול מ"פ. כך שלאט לאט הולך ונבנה סוג של אמון הדדי. סוג של שגרת יום-יום. מודוס ויוונדי. שם, על הגבעה ההיא קיבוץ כיסופים וקיבוץ נירים שונים מאוד זה מזה. כיסופים הוא קיבוץ קטן  (120 חברים) שהוקם על ידי יוצאי 22 ארצות, אנשי הקיבוץ המאוחד, ואילו נירים הוא קיבוץ בינוני (500 נפשות) של השומר הצעיר, שהוקם על ידי יוצאי הפלמ"ח, מגיבוריה היותר ידועים של מלחמת העצמאות. כיסופים הוא קיבוץ במצוקה ) החוב עומד על יותר מ-40 מיליון(אשר עובר תהליך מואץ של שינוי שעלול להפוך אותו בתוך זמן קצר ליישוב קהילתי, פוסט קיבוצי, ואילו נירים הוא קיבוץ מבוסס, סולידי מאוד, שמתפרנס יפה מחקלאות, מוציא את לחמו מאדמתו, ושומר במידה רבה את ערכיו ותבניותיו של הקיבוץ המסורתי.

אבל נסיעה קצרה בשטחים החקלאיים של כיסופים ונירים מגלה שהם דומים מאוד זה לזה: בשני הקיבוצים דרכי השדה מזופתות (נגד מיקוש) בשני הקיבוצים בסיסיהם של עמודי החשמל מבוטנים (נגד מטעני נפץ); בשני הקיבוצים צה"ל התקין באחרונה אמצעים שונים, מתוחכמים, שנועדו למנוע חדירת מחבלים; בשני הקיבוצים הדרכים המרוחקות יחסית, המוליכות אל גדר המערכת, מעלות עשבים כיוון שהחברים ממעטים להשתמש בהן; בשני הקיבוצים אפשר לראות את המראה המרתק של מרחבי לס חרושים, ציוניים, המשיקים לבתיה של רצועת עזה. גם לבתי הקברות של כיסופים ונירים יש הרבה מן המשותף: הם ממפים יפה את מחזורי ההתפרצות של עזה.

נניק מנירים נהרג כבר בספטמבר 1949, מיד אחרי שהבעיה הערבית רוכזה בעזה, מיד אחרי שנירים עצמה עלתה על אדמותיה של משפחת אבו-סיטה שנמלטה אל מעבר לגבול. חיים שפרוני מנירים נהרג שנים אחדות אחר כך, ב-1955, בשיא תקופת הפדאיון, כשפגז מצרי פגע פגיעה ישירה ברפת. ואילו אליעזר מכיסופים נהרג בשדות המשק במארס 1975, יום אחרי הנסיגה החפוזה מרצועת עזה, שנים ספורות בלבד אחרי שהקיבוץ שלו עלה על אדמות אבו-קאמאש. מנחם (שרוך) הרפז ורפי בן שטרית נהרגו 41 שנים מאוחר יותר: הטרקטור-עם-פלטפורמה שלהם התפוצץ ליד ברז השדות של כיסופים בזמן שעזה עלתה על גדותיה בתחילת שנות ה-70. אמיר אבני מנירים נהרג באותו חורף עצמו, במארס 71: המוקש ארב לטרקטור שלו בפתח מטע האבוקדו, לא רחוק מהחושות החרבות ומבוסתן התאנים שמשפחת אבו-סיטה השאירה.

כך שבמובן מסוים סיפור המקום של כיסופים וסיפור המקום של נירים הוא סיפורם של היחסים המיוחדים במינם בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה. שהרי כבר מלכתחילה שני הקיבוצים הללו מוקמו כאן, דווקא כאן, שני קילומטרים מהקו הירוק, אך ורק מפני שבתום מלחמת הקוממיות, בתום הפינוי הגדול, כאשר מאות אלפי פליטים, תושביו הילידים של הדרום, גדשו את חוף עזה, היה צריך לייצב את הקו מולם. היה צריך למנוע מהם להסתנן חזרה. היה צריך להבהיר להם שהם שם ואנחנו כאן, שלהם רצועת עזה ולנו מדינת ישראל. להם 365 הקמ"ר ההם ולנו כל השאר.

ובכל השנים מאז, בכל פעם שעזה ניסתה למרוד באותו תפקיד שישראל ייעדה לה, בכל פעם שניסתה להתקומם מתוך אותו תחום צר של עוני ומחנק שישראל תחמה בשבילה, קיבוץ כיסופים וקיבוץ נירים היו מהראשונים לחוש בכך. הם היו נדבכים מרכזיים בחומת הספר ההרואית שעמדה מול קוצרי השדות וגונבי העדרים (של תחילת שנות ה-50) ומול הפדאיונים החמושים (של אמצע שנות ה-50) ומול האיום של הצבא המצרי (במאי-יוני 67') ומול המתקפה הגדולה, המתמשכת, של אנשי אש"ף שהיו מניחים כאן מוקשים ומטענים ובזוקות מאולתרות בתחילת שנות ה-70 עד שבא אלוף הפיקוד ודיכא אותם ביד ברזל והקים כאן גדר גבול ראשונה והשיב אל הדרום את השקט. ואפילו בשנים האחרונות, ממש בתחילת שנות ה-09, עמד הספר הזה שאיננו הרואי עוד מול גל מאוחר, מתון הרבה יותר, של אלימות-עניים פלשתינית, מגיפה של פריצות וגניבות ומדי פעם השחתת יבול ומדי פעם סיסמאות פלשתין מצוירות בחצר המשק.

כך שגם עכשיו, בסוף הקיץ הזה, שהוא הקיץ השני של השלום, כאשר אני נכנס למשרד גידולי השדה של כיסופים אני מיד רואה שמפת החלקות של הקיבוץ היא כמו חתך גיאולוגי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני: שדה אחד נקרא אליעזר כיוון שבו נפל החבר בן ה-17 אליעזר הימלפרב( ושדה שני נקרא מוקש )בו נהרגו שני החברים האחרים (ושדה שלישי נקרא שייח נחרור) כשם קבר השייח שמצאו בו כשעלו על הקרקע הזאת (ושדה רביעי, זה הקרוב לבתי המשק, זה שעליו תוקם מן הסתם השכונה החדשה של היישוב הקהילתי, נקרא אבו-קאמאש, כשם שהמשפחה הערבית שפעם ישבה כאן, שאחד מבניה הופיע פתאום לפני חודשים אחדים, זמן רב אחרי אוסלו, וסיפר לחברים הצעירים שלא ידעו על כך דבר מה פשר שמה של חלקת  האדמה הדרומית. וסיפר שמאז שגדל שם, בעזה, בעברו השני של הגבול, תמיד היו לוקחים אותו אל קרבת הגדר ומראים לו את הקיבוץ הזה ואומרים לו ששם, על הגבעה ההיא.

כלבי בני סוהילה

רות ויהודה פז מארחים אותי במרפסת ביתם, שממנה נשקף לפנות ערב הנוף הפסטורלי של דשא הקיבוץ ושדה האדמה החרוש ובתיה של דיר אל-בלח. את סדרת היריות הנשמעות במרחק לא רב מאתנו הם אינם שומעים תחילה, אך כשאני מסב את תשומת לבם הם אומרים שככה זה כאן לפעמים, שזה שום דבר, שאני לא צריך להתייחס לזה, שזה בסך הכל ליד המערכת. ליד הגדר. בתחילת שנות ה-50, כשהיו בני עשרים ומשהו, הם באו לכאן מניו יורק עם גרעין אמריקאי כדי לשנות "פני אדם ועולם".

כדי להיות שותפים בבנייתו של עולם חדש, אחר, טוב הרבה יותר. את חייהם לקחו בכף ידם, רות פז מחייכת, כפי שרק צעירים יודעים לעשות. כפי שרק צעירים של אז ידעו לעשות. את כל שהיה להם נתנו בכיסופים זאת, שעכשיו עוסקים בה בהפרטה וב"הפרדת החברה מהמשק" ובקידומו של "סולם שכר דיפרנציאלי".

אני שואל על עזה. על ארבעים וארבע השנים לנוכח עזה. מה היתה בשבילם במשך כל השנים האלה. היא היתה איום, הם אומרים, איום קבוע שחייבים היו להתעלם ממנו, חייבים היו לחיות את החיים כאילו הוא איננו שם. לא לתת לו להתערב ביום-יום. לא לתת לו לשבש את המהלך התקין, המהלך הנורמלי של החיים. ובשנים שמאז 76', אני שואל, האם נוצרו קשרים כלשהם עם השכנים? התשובה שלילית. מוחלטת. עצם ההתעקשות שלי על השאלה מקוממת אותם מעט. מדוע זה חשוב. מדוע אני שואל על כך. רק פעם אחת, ב-65', מיד אחרי קדש, ירדו אל העיר עזה. המבטים שבהם נתקלו אז, כשהסתובבו חמושים בעיר. מאז רות  לא חזרה לשם, מאז כף רגלה לא דרכה מעבר לקו. מבחינתה זה חוץ לארץ, ארץ רחוקה, אחרת, בעברו השני של השדה. ועכשיו? אני שואל.

האם מאז הסכמי השלום נוצרו כאן קשרים אישיים? או כלכליים? או תרבותיים? מתברר שלא. וזה לא עניין אישי של בני הזוג פז. כך זה עכשיו בכלל בכיסופים ובנירים וברבים מהקיבוצים האחרים: נדמה שבאיזשהו אופן מוזר השלום עם עזה איפשר ליושבי הקיבוצים האלה לשוב ולשכוח את עזה. לשוב ולהתעלם מקיומה. הקשרים הכלכליים המקומיים, היום-יומיים, שעדיין שררו כאן לפני שלוש-ארבע שנים נותקו. הקשרים הכלכליים הגדולים, הפנטסטיים, ששמעון פרס מדבר עליהם, טרם נוצרו. פה ושם אמנם יש התעניינות של איזה איש עסקים מהמפרץ. פה ושם מכינים תוכניות לא ברורות לשיתוף פעולה, ליזמות משותפת. אולי אזורי תיירות, אולי פארקי תעשייה. אבל בפועל, עזה רחוקה מתמיד. הגדר גבוהה משהיתה. בכיסופים כבר לא מופיעים אותם ערבים שהיו חוכרים מן המשק חלקות שדה עד לפני שנים אחדות. בנירים, כשהיו צריכים  לא מזמן לבחור פועלים לחממות החדשות, התלבטו בין תאילנדים לבין בדווים מרהט. על הפלשתינאים השכנים כלל לא חשבו.

וכך, נדמה, בכל דבר ועניין: אנשי השלום בקיבוצי הקו הירוק מנותקים מהאוכלוסייה העזתית הצמודה אליהם. השלום שנכרת כאן איננו שלום פנים אל פנים. זהו שלום גב אל גב. כאילו שני הצדדים הסכימו ביניהם להתעלם לזמן מה זה מקיומו של זה. וכאילו שני הצדדים מקיימים עד כה את חלקם בהסכם ועושים  זאת באופן תרבותי, אלגנטי. המרחקים כאן קצרים מאוד. המרחק בין נירים לרצועת עזה הוא כזה שכאשר כלבה בקיבוץ מיוחמת, הכלבים של בני סוהילה מריחים אותה וחוצים את השדות ובאים עליה. ואילו כאן, בכיסופים, שומעים בשעות לפנות בוקר את המואזין – שעוצמת קולו הוגברה מאוד בשנות האינתיפאדה – ושומעים את השכנים צועקים בשדותיהם ורואים את הצמיגים בוערים. אך הקרבה הגדולה הזאת איננה מדאיגה את יהודה פז. יש לו אמון גדול בצה"ל, בזרועות הביטחון, בעוצמתה הגדולה לאין שיעור של מדינת ישראל. והוא מאמין גדול בשלום. כשעלה לכאן, לפני ארבעה וחצי עשורים, היה טבנקיניסט אדוק,
אקטיוויסט, איש שלמות הארץ, שבא להתיישב מול "הגבול הכפוי" של עזה. ואילו היום הוא יו"ר-עמית של המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון, חסיד נלהב של השלום הישראלי-פלשתיני, איש שמאל מובהק המצדד בסיום הכיבוש ובהקמתה של מדינה פלשתינית ופינויין של מרבית ההתנחלויות.

ודאי אלו של חבל עזה. אני שואל את יהודה פז מה גרם לשינוי העמוק הזה בהשקפת עולמו, מה שינה באופן כל כך מובהק את יחסו לעזה. פז (מומחה בעל שם עולמי לקואופרציה, מנהל המכון האפרו-אסיאתי של ההסתדרות) סבור שבסופו של דבר זאת היתה מלחמת ששת הימים. אמנם האפקט המיידי שלה היה אותה אופוריה שגם הוא נתפש אליה, שגרמה לו להיות חבר פעיל בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, אבל בסופו של דבר התיאורים של הבחורים הצעירים על הנעשה שם, מעבר לקו, במחנות הפליטים, גרמו לו להבין שיש כאן עם אחר שצריך להתחשב בו. ושאם נמשיך לשלוט בעזה לא יהיה שלום, ושאם לא יהיה שלום ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן אלא כספרטה, וגם כספרטה ספק אם תחזיר מעמד. כך שעכשיו יהודה פז אופטימי מאוד. מאז עלתה על הקרקע, הוא אומר, לא היה
הסיכוי של כיסופים גדול כל כך כפי שהינו עכשיו. את העניין ההוא, הישן, של משפחת אבו-קאמאש, הוא מבטל כלאחר יד. הרי הערבים נושאים באחריות לכך. הם אלה שדחו את הצעת החלוקה של האו"ם.

יחד עם זאת הוא מניח שבצדו השני של הגבול יש הרבה שנאה. בכיסופים אין שום שנאה כלפי עזה, חשוב לו להדגיש, אבל זה ברור שבעזה יש גם עכשיו שנאה כלפי כיסופים. ואולי אפשר להבין את זה. יש לכך סיבות. אלא שעכשיו כל זה כבר לא רלוונטי יותר. עכשיו הפלשתינאים נכנסו למגרש המשחקים הפוליטי. ואת כללי המשחק של המגרש הזה קבעו כבר בגין וסאדאת לפני 18 שנים: כל השטח שנכבש ב-67', בתיקונים קלים, תמורת הכרה בישראל ותמורת התחשבות בצורכי הביטחון שלה. זו כל התורה כולה. זה הפרינציפ. אלה שני היסודות שעליהם מונח הכל. כך שאם הפלשתינאים מקבלים את זה, יהודה פז אומר, זה לא מפריע לו שהם יתאבלו על מה שאיבדו בכיסופים, כמו שהיהודים יתאבלו על מה שהם עומדים לאבד בחברון. אף פעם לא היו לו אשליות בעניין זה. מעולם לא חשב שהתנועה הציונית תפתח אי פעם סניף בדיר אל-בלח. העיקר מבחינתו הוא שגם בעברו השני של הגבול מבינים שהפתרון בשבילם איננו הריסת כיסופים. שהעניין של כיסופים איננו על השולחן יותר. העניין של כיסופים סגור.

השכנים, תזכורת

נתוני היסוד לא השתנו מאז אוסלו. הם רק מצוטטים פחות: בעזה חיים יותר מ-800 אלף בני אדם (על פי הנתונים הפלשתיניים כ-950 אלף) על שטח של כ-360 קמ"ר (מתוכם כ-40 קמ"ר תפוסים על ידי גושי ההתיישבות היהודיים), כך שהצפיפות הממוצעת היא של 2,200 נפשות לקילומטר רבוע אחד. שיעור הפריון בעזה הוא מהגבוהים בעולם: בין 51 ל-55 לידות לאלף נפש. כתוצאה מכך הגידול השנתי של האוכלוסייה נע בין %5.4 ל-%9.5 בשנה. פירוש הדבר תוספת של לפחות 40 אלף בני אדם מדי שנה בשנה. אוכלוסייתה של עזה צעירה מאוד, כמחצית האוכלוסייה היא מתחת לגיל 15. אומדנים דמוגרפיים שונים מנבאים שבתוך שבע שנים תגיע אוכלוסיית עזה ל-2.1 מיליון, ושבתוך כ-51 שנים תגיע ל-5.1 מיליון. זאת גם בלי להביא בחשבון את תהליך השיבה שאותו החלו הסכמי אוסלו. שיעור האבטלה בעזה עלה בשנים האחרונות והוא עומד כפי הנראה על %40 (יש הטוענים שהוא גבוה אף יותר). ירידת מספר המועסקים בישראל גרמה אובדן של כרבע ממקורות ההכנסה של עזה. התל"ג השנתי לנפש, שעמד לפני ההסכם אוסלו על כ-1,100 דולר לנפש )יחס של 1:31 לעומת ישראל( עומד כעת ככל הנראה על כ950-1,000 דולר לנפש. מתוך כלל תושביה של רצועת עזה, כ-%70 הם פליטים. רובם המכריע, יותר מחצי מיליון, עודם מתגוררים בשמונת המחנות הדחוסים.

רמת-חובב של הסכסוך

עזרא סדן חושב שבסופו של דבר זה לא יעבוד. בשנות ה-70 שהה פרופ' סדן בדרום אמריקה והזדמן לו לראות מקרוב את התהליך שהוביל בסופו של דבר להופעתו של "הנתיב הזוהר" ולהתפוררותה של פרו.כאן זה בדיוק אותו דבר, הוא טוען. צירוף של עוינות אתנית ותרבותית ודתית עם חוויה של נישול, שכאשר מוסיפים אליהן פערים כלכליים בלתי אפשריים התוצאה היא סוג מבעית של פאנאטיות דתית-מרקסיסטית. כששוחחתי אתו בטלפון, לפני שיצאתי לגאליה, דיבר על כך שהאנשים שעיבדו פעם את אדמות המושב שלו, הנמצא כ-50 ק"מ מעזה, בתוך הקו הירוק, חיים עכשיו במחנות הפליטים. ושלמרות שדעותיו לאומיות אין לו בעיה להכיר בעובדה שכדי להקים את המדינה הרמנו מן האדמה יותר ממיליון בני אדם, שחלק ניכר מהם מצטופפים כעת בין בית חנון לרפיח. אלה אנשים שהערכים הכלכליים של מה שאיבדו הם כמעט דמיוניים, אומר סדן. ואילו כעת הם חיים ברמת חיים שהיא 1:31 או 1:41 או 1:51 מרמת החיים של האנשים שהחליפו אותם. וכאשר זה המצב, כאשר זו מערכת היחסים הבסיסית, הסיכוי היחיד הוא שישראל תשתף את אנשי עזה בשגשוג המדהים שלה. הסכם אוסלו עושה בדיוק את ההיפך, טען סדן.

תחת המעטה הדק של פיוס פוליטי, מה שממשלת ישראל עושה כעת הוא מעשה של נישול כלכלי פראי. אל הגירוש מן האדמה של 9/8491 היא מצרפת את הגירוש מן העבודה של 5/4991. ובכך היא יוצרת מצב כלכלי בלתי אפשרי, זורעת זרע של פורענות אשר במוקדם או במאוחר יגרום את הופעתו של אויב שיהיה כל כך נורא עד שלא נוכל כלל לחיות אתו. אויב שיכריח אותנו לשוב ולהילחם בו.

כך שכאשר אני נוסע על ציר המערכת בחברתו של סגן מפקד האוגדה, אל"מ יוסי, אשר אוסף אותי במחסום כיסופים ומוליך אותי צפונה לאורך הקו החדש-ישן של הגזרה המרכזית, הגדר מהפנטת אותי. וכאשר אל"מ יוסי מסביר לי בפירוט רב ובמעין גאווה מקצועית את סודותיה של הגדר הזאת, שהיא גדר 0002 RTD מתוצרת חברת מגל, אני חושב מחדש על הגדר הזאת, שפעם הייתי מחסידיה הגדולים. וכאשר אנחנו עוברים בגבול השדות של כיסופים, לא רחוק מאותם בוסתנים שנותרו כאן ושעודם מניבים פרי, אני חושב שהמשימה המוטלת על הגדר הזאת (אל המערכת האלקטרונית שלה, המשוכללת מסוגה בעולם, עומדים להוסיף עכשיו מערכת אקוסטית חדשנית) היא משימה כמעט בלתי אפשרית: לחצוץ בין חברת-עולם-ראשון לבין חברת-עולם-שלישי; לחצוץ בין מדינת התנחלות מודרנית לבין עם ילידים מסורתי; לחצוץ בין אלה שירשו את הארץ לבין אלה שאיבדו אותה.

וכאשר אל"מ יוסי מסביר לי כיצד הם התחילו לגנוב את הבזנ"טים של הגדר וכיצד צה"ל מצא מענה לכך, וכיצד הם התחילו לגנוב את הכבלים וכיצד צה"ל מצא מענה לכך, וכיצד הם התחילו לפרוץ את השערים וכיצד צה"ל מצא מענה גם לכך, עולה בדעתי שיש בה, בגדר הזאת, דבר מה ישראלי מאוד: ניסיון לתת איזה  פתרון מעשי, פשטני וטכני לבעיית עומק. ניסיון להתמודד עם בעיה אנדמית באמצעות איזה מפעל הנדסי מרשים, איזה פרויקט טכנולוגי שלא היה כמותו, שנועד לסלק מאתנו אחת ולתמיד, זבנג וגמרנו, את המעמסה הכבדה הזאת של עזה. המעמסה שלמי יש כוח אליה בסוף המאה ה-20, למי יש כוח אליה כבר 47 שנים. משהו ישראלי עד מאוד: הניסיון הזה לטאטא אל מתחת לשטיח או אל מעבר לקו האופק. הניסיון הזה לקחת שאלת יסוד הנוגעת לשורשי השורשים, ליסוד היסודות, ולהרחיק אותה מעלינו באמצעות גדר מאובזרת שאמורה לתחום את הבעיה, להכיל את הבעיה, לגדר אותה בתוך הקילומטרים המעטים שהוקצו לה, שאותם הגדר הופכת לרמת-חובב של הסכסוך, לאתר הפסולת הרעילה שאליו השאלה פונתה, שבו השאלה רוכזה ונקברה ונשכחה, כדי שלא תוכל עוד להפריע לביזנס שלנו, לחיי השוק שלנו, למהלך התקין של חיינו.

דיסנילנד קטן של ציונות

כדי להגיע לגוש קטיף צריך לעבור במחסום כיסופים, לצאת מן הגדר ולהמשיך ישר דרך רצועת עזה ולעלות על הציר הראשי המקשר בין חאן יונס לעזה, להמשיך כ-200 מטר בין המרצדסים והפז'ואים של עזה ואז באורחן הלבן לפנות ימינה אל תוך החולות הלבנים ולחלוף על פני המשמרות הכבדים של צה"ל, לחלוף על פני מגדלי התצפית ומחסומי הבטון, ואז משמאל, בבת אחת, החממות והגגות האדומים של נצר חזני שעולים מתוך הדיונות כמו איזה פאטה מורגנה, כמו הזיה פרועה, דיסנילנד קטן של ציונות. גוש קטיף הוא מין ישראל קטנה, אמר לי אחר כך במשרדו צבי הנדל, ראש המועצה האזורית, אבל כבר עכשיו, כשאני חולף על פני מחנה החממות הצפוף של נצר חזני ומחנה החממות הצפוף של גני טל, ההתרשמות הראשונה שלי היא שגוש קטיף הוא מין מודל-ישראל מוזר, מודל ישראל-של-פעם. חקלאים על החול על חוף הים, מוקפים גדר. מתיישבים עקשנים, קשי-עורף, שכוחות צבא גדולים פרושים סביבם להגן עליהם מפני השנאה שהם מעוררים בעצם נוכחותם כאן. עצם קיומם בפאתיה המערביים של חאן יונס.

הכוונה היתה להקים בגוש קטיף מרינה. כאן, על חוף הטורקיז הזה, ארבעה ק"מ דרומית לדיר אל-בלח, שני ק"מ מערבית לחאן יונס, היתה אמורה הציונות להקים שובר גלים ולהעגין יאכטות ולבנות בתי מלון ומסעדות ולגדוש את החוף רוחצים וקייטנים. תסיסה גדולה של דולצ'ה ויטה ישראלית היתה אמורה לפתור כך את הבעיה של עזה, לתקוע כאן אצבע התיישבותית ארוכה אשר תכתר את הרצועה מדרום.

הרעיון היה רעיון ישן ומוכר: לבתר את הרצף הערבי. לעשות לרצועת עזה הערבית מה שנעשה קודם לכן לגליל הערבי. למקם גושי התיישבות גדולים בין עזה לבין דיר אל-בלח ובין דיר אל-בלח לבין חאן יונס ובין חאן יונס לבין רפיח. ובכך ליצור מצב שבו אמנם יש ברצועת עזה ערים ערביות, אך אין בה חבל ארץ שלם שכולו ערבי, חבל ארץ שכולו פלשתין. כדי להגשים את התוכנית הזאת תפס הממשל הצבאי כמעט את כל אזורי הדיונות של הרצועה, זמן קצר אחרי דיכויו של המרד הגדול של עזה בתחילת שנות ה-70.

ממשלות המערך הקימו את חמש היאחזויות הנח"ל הראשונות. ממשלות הליכוד הקימו את 51 הנקודות האזרחיות שבאו בעקבותיהן. אבל מהר מאוד התברר שעזה של שנות ה-80 וה-90 עיקשת מדי, או שהציונות כבר חלשה מדי או שפויה מכדי להוציא אל הפועל תוכנית כל כך מרחיקת לכת. כך שבסופו של דבר המכתרים נמצאו מכותרים. 5,500 יהודים שחטיבה שלמה פרושה סביבם, מגינה עליהם יום ולילה מפני קרוב למיליון ערבים. צבי הנדל הגיע לכאן ב-1977. אחרי שעלה ארצה מטרנסילווניה בגיל עשר ואחרי שקיבל חינוך ממלכתי דתי בתל אביב ושירת בצבא ועבד זמן מה בפרדס חנה כסוכן ביטוח, החליט הנדל יום אחד שהוא רוצה להיות חקלאי, שהגיע הזמן לצאת להתיישבות. הוא בדק כמה אפשרויות בגליל וברמת הגולן אך לבסוף הגיע לכאן, לדיונות האלה, והחליט שזהו, זה המקום בשבילו והצטרף למושב גני טל וקבע בו את ביתו.

הסיפור של גיא-אוני השפיע עליו מאוד, הוא אומר. הרשים אותו סיפורה של קבוצה קטנה של אנשים שהילדים שלהם מתים להם בידיים מקדחת ושאנשי צפת לועגים להם וכולם אומרים שהם מטורפים, שאין להם סיכוי, ובכל זאת הם דבקים באדמה שלהם, בכל דונם שלהם, עד שהם בסוף מנצחים, מכים שורש. כך שמבחינתו של צבי הנדל, מה שהוא עשה כשהוא בא לחוף-עזה והקים כאן חמישה דונם חממות (לפעמים חסה, לפעמים עגבניות ליצוא) וגידל כאן ארבעה ילדים, מה שהוא עשה כאן, קילומטר אחד מחאן יונס, הוא להמשיך את הרצף הציוני. לעשות את מה שעשו לפניו תחילה בראש פינה ואחר כך בנהלל ואחר כך בחבל לכיש: לקחת כברת ארץ שוממה וליישב אותה. כן, כן, להפריח אותה. לכבוש דונם אחר דונם של חול. ובגלל העניין הזה, כאשר בא הנה היה לו חשוב להיות חקלאי. למרות שלא היה לו שום רקע חקלאי, היה לו חשוב לעשות כאן עבודה חקלאית.

כמו המתיישבים ההם. כמו המפא"יניקים השורשיים של העמק שעליהם למד בבית ספר. כך שאם יש דבר שחורה כעת לצבי הנדל, אם יש דבר שבאמת מקפיץ אותו מכיסא המנהלים שלו, זה לא הקשיים היום-יומיים שהסכם אוסלו יצר, וזה לא מטען חומר הנפץ שהתפוצץ לא רחוק מהמושב שלו לפני כמה ימים, זה לא ההפרות הבלתי פוסקות של ההסכם בידי הצד הפלשתיני. מה שבאמת חורה להנדל זה שמנסים לעשות למתיישבים של חבל הארץ הזה דה-לגיטימציה. שלוקחים אנשים שפעלו לפי מיטב המסורת של התנועה הציונית, במיוחד תנועת העבודה הציונית, ואומרים להם שהם בנים חורגים, שהם זרים, שהם מחוץ לגדר. הרי זה לא אנחנו שהקצנו, זה הצד השני שהקצין, הוא מסביר לי. זה לא אנחנו שפתאום השתנינו, זה הם שהשתנו. הם אלה שברחו פתאום מלהיות מפא"י האמיתית. הם שעברו פתאום לאיזו תרבות אחרת, שנקיניסטית. עם מושגים אחרים. עם אתוס אחר.

ערפאת בונה בונקרים

מעל לשולחנו של צבי הנדל שתי תמונות ממוסגרות: זו של נשיא המדינה וזו של ראש הממשלה, וכשאורחים מרימים גבה, רבין, מה פתאום רבין, הנדל עונה להם שרבין הוא ראש ממשלת ישראל, זאת אומרת ראש הממשלה של כולנו, גם של צבי הנדל עצמו, גם של כל תושביו של חבל קטיף. ועוד אומר להם הנדל, שרבין איננו בוגד ואיננו רוצח אלא איש שעשה טעות אחת קריטית, איש שלא יודע כעת איך לצאת מן הטעות וכיוון שהוא איננו אדם חזק, הוא אינו מודה בכך אלא פשוט הולך ומסתבך, הולך ומסתבך. אבל הרי יש כאן כעת רגיעה יחסית, אני אומר להנדל. יש איזו תחושה של תחילת שלום. הנדל אומר שזה שטויות. עבודה בעיניים. שמצחיק לקרוא למה שמתרחש שלום. הרי מה הבעיה בעזה, הוא שואל, הבעיה בעזה היא שיותר מ-%60 מהתושבים הם פליטים. בני בלי בית. אנשים שאיבדו את כל מה שהיה להם ב-84'  ושאפילו העזתים הוותיקים מתייחסים אליהם בחשדנות, לפעמים בעוינות, לא מתחתנים בהם ולא מוכרים להם אדמה. כך שלהם אין שום תקווה כאן. והאנשים האלה, הפליטים, שהם אבי אבות הסכסוך, אליהם לא התייחסו כלל בהסכם אוסלו. את הבעיה שלהם אפילו לא התחילו לפתור. אחד הפליטים האלה, מכר ותיק, אמר להנדל לא מזמן שאין לו שום דבר בעולם מלבד התקווה הישנה ההיא שהחזיקה אותו, שיום אחד הוא ישוב אל האדמה שלו בבית דגון. אז אם עכשיו יבוא אבו-עמאר, אמר המכר להנדל, ויגיד לי תפסיק לחלום על 52 הדונם שלך, אבל במקומם תקבל חמישה דונמים כאן, בעזה, יכול להיות שאני ארגע. אבל אם כל מה שהוא יגיד לי זה את מה שהסכם אוסלו אומר, כלומר תפסיק לחלום אבל תמורת הפסקת החלום לא תקבל שום דבר – וואללה, אני לא אשב בשקט. תהיה אש. אש גדולה. בכל המחנות של עזה. כך שהפיצוץ הוא בלתי נמנע, אומר הנדל.

הרי לא עשו רפורמה אגררית. לא התחילו לשקם את יושבי המחנות. לא הצליחו לקבל הסכמה מאף מדינה ערבית לקלוט ולו פליט אחד. לא נתנולאנשים האלה איזה אור בקצה המנהרה. השאירו את סיר הלחץ של הרצועה כפי שהיה. ואפילו הגבירו את הלחץ בתוך הסיר הזה עם כל הסגרים האלה והענישה הקולקטיווית הזאת. כך שהסיר יהיה חייב להתפוצץ. לאו דווקא על גוש קטיף, אלא על מדינת ישראל גופא. על גוש דן הזה, שלא רוצה בכלל לדעת מה הולך כאן. בלי שאשאל אותו על כך חשוב לראש המועצה לומר לי שמכאן, מגוש קטיף, אף ערבי לא גורש. שההתיישבות הזאת היתה מבוססת על תפיסתן של אדמות המדינה הבלתי מיושבות. כך שבניגוד לקיבוצי שלום עכשיו שבתוך הקו הירוק, מושבי גוש קטיף אינם נושאים עליהם חטוטרת כלשהי של איזה חטא קדמון, וזה חשוב מאוד, הנדל אומר. זה חשוב מפני שאחרי שיקרה מה שיקרה, אחרי שעם ישראל יתפכח, גוש קטיף ימשיך לחיות כאן. ואם גוש קטיף יישאר ואם הערבים יישארו, יצטרכו ללמוד לחיות אלה עם אלה. והעובדה ששום ערבי לא גורש מכאן יש לה חשיבות גדולה בהקשר הזה. בהנאה גלויה הוא מספר לי על מערכת קשריו ההדוקה עם השכנים. כשהמתיישבים הראשונים הגיעו לכאן, בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, זה היה כמעט מובן מאליו.

לא היה בית מרקחת בגוש, אז כשהיו זקוקים לתרופות היו קונים אותן בחאן יונס. וכך עשו כשהיו צריכים דיבלים או מסמרים או להכניס את האוטו למוסך. לאט לאט נוצרו קשרים יותר אישיים. פעם עזר לשכן ערבי להציל שדה מלפפונים ונוצרה ידידות. פעם הלווה כסף לפועל שלו שאשתו הפילה. פה ושם, וכשהיה קצת לחוץ, קיבל מידידים ערבים הלוואה כדי להקל על תזרים המזומנים למשך כמה שבועות. וכשבנו הבכור נולד, בברית המילה שלו חלק ניכר מהאורחים היו ערבים. וזה נראה כמעט טבעי. מובן מאליו. עד שהאינתיפאדה פרצה פתאום, כאילו מישהו בא עם סכין וחתך את כל הקשרים.

פרט לכמה יוצאים מן הכלל, ההיכרויות והידידות לא החזיקו מעמד. ההתרחקות היתה טוטאלית. וגם היום, כשזה השתפר מעט, אין קרבה אמיתית. הכל נגוע בבלבול וחשדנות ופחדים. היום, למשל, לא היה מעלה בדעתו להזמין ערבים לברית מילה של בנו. ואם היה מזמין הם לא היו באים. כשאנחנו יוצאים במיצובישישלו לסיור בשטח, אני שואל את ראש המועצה אם אין לאנשים כאן תחושה שהם חיים על זמן שאול. לחלק כן, הנדל עונה בכנות שמפתיעה אותי. אנשים לא כל כך מדברים על זה, אבל רואים מי מרחיב את הבית, מי משקיע השקעות שיניבו פרי רק בעוד חמש שנים ומי לא. מי לא מאמין יותר ואין לו הכוח להשקיע, אפילו לא בשביל הפיצויים. אבל הרוב אינו כך, הרוב חיים באיזה צירוף של פחד ואמונה.

מהערבים לא פוחדים כלל, רק מהיהודים שלנו פוחדים, מהממשלה שלנו. וכשאנחנו נוסעים על הציר שעליו התגלה מטען צד לפני שבועות אחדים, הנדל אומר שהוא ממש לא מבין מה קרה. לא אכפת לו שאנשים שחיים בקיבוצים שיושבים על כפרים ערבים חרבים מטיפים לו מוסר. באמת אין לו בעיה עם זה.

אבל יש לו בעיה עם זה שהם עוצמים עיניים. את הגישה הזאת של בת יענה הוא לא אוהב. הרי אפילו אחד מבכירי המשא ומתן עם הפלשתינאים אמר לו במפורש, שלכל היותר %30 מהמשתתפים במשא ומתן מטעם הפלשתינאים יסכימו להסתפק במדינה משלהם בגדה ובעזה ובמזרח ירושלים. וכשהנדל שאל את הבכיר אם רבין ופרס יודעים את זה, הבכיר ענה לו, ודאי שהם יודעים זאת. כלומר, הם יודעים שזה לא הולך לשום שלום, הם יודעים שהם עשו טעות. שהניסוי נכשל בגדול. ובכל זאת הם אינם עוצרים.

בכל זאת הם ממשיכים הלאה. והאנשים שאינם חיים כאן, אלה שחיים בתל אביב, הם פשוט לא יודעים את
העובדות. הם לא יודעים כי הממשלה לא רוצה לספר, הצבא לא יכול לספר, התקשורת מתעלמת. כך שעם ישראל פשוט לא יודע, אומר הנדל, שערפאת משקיע הון במערכת הבונקרים שהוא מקים מתחת לעזה, שאף אחד אצלנו לא מבין לקראת מה הוא מכין אותם. ועם ישראל לא יודע שערפאת מחזיק 21 אלף חיילים חמושים, שזה פי שלושה מהמותר לו, שזאת הפרת ענק, הפרה אסטרטגית, של ההסכם. עם ישראל לא יודע שערפאת מכין לעצמו אלטרנטיווה, למקרה שלא יקבל במשא ומתן את כל מה שהוא מצפה לקבל.  אבל, אני שואל אותו, האם לכם עצמכם אין תחושה שאתם כאן באיזה מין מצב מטורף, באיזו פיסת מציאות בלתי אפשרית? כל הציונות לא היתה הגיונית, הנדל אומר ומתקשר בפלאפון ליחידת התיאום שתקרא לליווי שילווה אותנו למורג המבודדת, מורג המוקפת חאן יונס. כל הציונות היתה רעיון מטורף שהצליח ובכל מקרה, התקפלות זה לא פתרון כי העולם הערבי עדיין לא קיבל אותנו. הם לא רוצים אותנו כאן, לא במורג ולא בכיסופים ולא בתל אביב. אז במקרה אנחנו עכשיו בחזית, במקרה אנחנו אלה שכעת שנויים במחלוקת, אבל אם יסלקו אותנו מכאן, אם לא יהיה גוש קטיף, נקודת החיכוך פשוט תעבור לנקודה אחרת בארץ ישראל. אחר כך הוא לוקח אותי לראות את הדברים שעליהם גאוותו, החממות המפורסמות של החבל שנותנת %50 מיצוא העגבניות של ישראל, %65 מיצוא הגרניום, %35 מהפלפל האיכותי והמשתלה לצמחי של מושב עצמונה, שבה יהודים כמעט-חרדים ופועלים תאילנדים שולטים במדויק בתהליך הצמיחה של פיקוס הגומי ועצי הבונזאי. שבה, באמצעות חיישנים משוכללים והורמונים וויסות של הלחות והחום, עושים כאן חקלאות משוכללת, מתועשת לחלוטין, חקלאות של המאה ה-21. למרות הכל הוא אופטימי, מאמין שבסופו של דבר עם ישראל ייצא מהשפל הזה, מהטעות הזאת. מאמין שאנשים עוד יבואו להודות למתיישבי חבל עזה שהחזיקו מעמד בתקופה כזאת ומראה לי את מלון חוף הדקלים המלא עד אפס מקום ואת המסעדה הקטנה שהוקמה כאן לא מזמן, מקום על החוף, שבה אברכים צעירים ונשותיהם בשביס וילדיהם בטלית קטן אוכלים מבחר סלטים שהפועלים הערבים הכינו במטבח, ומתבוננים מרותקים בים הנפלא הזה, ים הטורקיז שנראה טהור הרבה יותר, צלול הרבה יותר ממה שהוא נראה בחופיה הצפוניים, הצפופים, של הארץ.

ורק כשאנחנו חוזרים לבניין המועצה בנווה דקלים הוא מראה לי גם את גן החיות הלימודי שהם מקימים כאן עכשיו, שכבר יש בו כמה עזים וכמה קופים וכמה אווזות בבריכה. זה מה שאנשי המקצוע יעצו לנו, צבי הנדל אומר. הם אמרו שזה טוב שלילדים יהיו חיות לשחק איתן, במיוחד חיות שאפשר ללטף, כי זה מקל מאוד בתקופות כאלה, זה עוזר להתגבר על הפחד.

האיש היושב בחווה

בדרכי צפונה אני עובר ליד חוות שקמים, שאיננה בקו הראשון אלא בקו השני מול עזה, קילומטרים ספורים מבית חנון. ועולה בדעתי שהאיש היושב בחוות שקמים הוא איש שיש לו מערכת יחסים אינטימית מאוד עם עזה. שהרי הוא יושב על אדמתם של אנשי הכפר הוג' שגורשו מבתיהם ב-48' ואיבדו את עולמם ועכשיו הם יושבים בעזה. ובמשך כל חייו הבוגרים נלחם בעזה. במשך כל חייו הבוגרים עמד בראש החנית של מלחמת הציונות בעזה. ומכיוון שהוא אדם מוכשר מאוד, מסור מאוד, מלא אנרגיה, מכיוון שהוא אחד הישראלים המעטים שמאז ומתמיד הבין את עומקה ואת ממדיה של בעיית-עזה, האיש היושב בחוות שקמים עשה את המוטל עליו בנחישות רבה. תחילה כלוחם קומנדו גדול, מפקדן של פעולות התגמול, ואחר כך כמטהר גדול, אלוף פיקוד דרום, ואחר כך כמיישב גדול, אבי תוכנית האצבעות, ולבסוף כמצביא גדול שניסה להכניע את עזה על ידי כך שרדף אחרי ערפאת עד לביירות הרחוקה ועד מעבר לביירות.

אבל עכשיו ערפאת פה, שישה קילומטרים מכאן, מבתי החווה הנאים ומדירי הכבשים ומשדות הסלרי והפלחה של חוות שקמים, של הלוחם-בעזה-עד-חורמה. ובדרכי צפונה אני עובד גם בנחל עוז, שסיפורה ידוע מדי ובוטה מכדי שייכתב שוב. אבל בה, ביום אביב אחד, מעל לקבר פתוח, היתה למשה דיין הארה. כאילו כאן, מעל כיפתו הירוקה של הקיבוץ, נוכח בתיה של עזה, הבין פתאום במה מדובר. על מה הסכסוך הזה. ועל כן, למשך רגע אחד, הרשה לעצמו לומר אמת. הרשה לעצמו לומר את אותן מלים ששום מנהיג ישראלי לא אמר כמותן לפניו או אחריו. ששמונה שנים הם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה. שמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים שבהם ישבו הם ואבותיהם. כמעט 40 שנה עברו מאז. כך שכעת הם מתבוננים בנו כבר כמעט חצי מאה. ואולי הספיקו לשכוח. אולי קהה כאבם.

מהמקום שבו דיין דיבר אפשר לראות עכשיו את הפטרולים נוסעים לאורך קו המערכת החדש, שיותר משהוא נראה כמו גבול של שלום, הוא נראה כמו איזה קו מאז'ינו אלקטרוני. אבל אפשר גם לראות את זה: המראה האופטימי של גורדי השחקים; הדגלים הכתומים, הגדולים, של הסיורים המשותפים; הסמי-טריילרים המסיעים מכולות צבעונית של טובין אל מעבר לגבול. ואולי באמת הכל פתוח. והרשות נתונה. בדבר אחד אין ספק: צה"ל לא מוכן להסתכן. הוא עושה עבודה מרשימה ואינטנסיווית לאורך כל הקו הזה.

ועכשיו, כשהגיע למסקנה שבגדר לבדה אין די, הוא מציב מארבים ותשמועים ועמדות תצפית בתוך הקו הירוק ומגייס אמצעים תרמיים ואמצעים לראיית לילה ופורש דרכי טשטוש חדשות גם בתוך שטחי הקיבוצים שבתוך מדינת ישראל ומגדר בכל הנגב המערבי כולו, גם ביישובים המרוחקים מעזה עשרה ו-15 קילומטרים. לא לוקחים סיכונים. נערכים לכל אפשרות. שהרי כמו הגדר כך גם צה"ל: תפקידו להגן על ישראל מפני הבעיה של עזה. להכיל את הבעיה של עזה.לא לתת לה להטריד את שלוותם של אזרחיה. לא לתת לה לגלוש אל תוך היום-יום שלה. כך שכאשר אני נפרד מחבל הארץ הזה אני חושב שבכל זאת, אם ישאלו אותי מה אני מביא אתי מכאן, מה המראה הקובע, מה יחידת הנוף אשר מגלמת את הגלגול אשר עובר עכשיו על הארץ, הניסוי ההיסטורי הזה, ההרפתקה הקיומית הזאת של אמצע שנות ה-90 – אני אומר שזאת יחידת הנוף הזאת הפרושה בין כרם שלום בדרום לארז בצפון.

אני אבחר בגדר החדישה הזאת, המתוחה בשיפולי המדרון כשמעברה האחד ישראל ומעברה השני התשליל שלה. מעברה האחד לטיפונדיות האדמה הענקיות של קיבוצי הנגב המערבי, ומעברה האחר ריכוזי הצפיפות של עזה. וככל שאני מתרחק מן המקום עצמו, הגדר הזאת פתאום נראית לי כמו איזה מיצג ענק, עשרות קילומטרים אורכו, שהוצב במוקד החיים הממשיים שלנו, במוקדו של הרגע הקריטי הזה. מיצג אשר אפשר יהיה לקחת פיסה ממנו אל הביאנלה הבאה. לא חממה הפעם, לא מרתף של ספרייה, אלא יריעת התיל הזאת, האלקטרונית, שבאמצעותה ישראל הנוכחית מנסה לגדר את עצמה ולהגדיר את עצמה. למסגר את קיומה. להיפרד, אחת ולתמיד, מהאנשים שאותם ירשה.