לנפתלי בנט היה ביקור טוב בוושינגטון. הוא הצליח לחלץ מנשיא ארה"ב מחויבות לכך שלאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני. הוא הצליח לחלץ מג'ו ביידן הבטחה שאם המשא ומתן עם האיראנים ייכשל – יישקלו חלופות אחרות. הוא הצליח לקבל מהמארח שלו בבית הלבן אמירה כמעט אינטימית על כך שיעבוד איתו באופן קרוב, שהרי מכאן ואילך הם חברים. כך שראש הממשלה ה־13 עבר בשלום את טקס החניכה שכל ראש ממשלה ישראלי חייב לעבור. הוא עלה על הבימה וקרא יפה את ההפטרה והוא אף נשא דרשה נאה. מבחינה מדינית, שעה קצרה בחדר הסגלגל הפכה את נפתלי בנט לבר מצווה.
אבל הביקור בוושינגטון לא היה גדול. במקום להיות ממלכתי, הוא היה ביקור עבודה. במקום להיערך בעונת השיא, הוא נערך מחוץ לעונה. הוא לא היה כרוך במופע הסברה פורץ דרך בקונגרס. הוא לא כלל הבקעה רגשית אל עבר יהדות אמריקה (שלא כל כך זקוקה לה). למען האמת, הוא לא זכה לתשומת לב מהתקשורת האמריקנית ומדעת הקהל האמריקנית. גם בישראל, הוא לא הציב את בנט בעמדה הנישאה שלוי אשכול, גולדה מאיר, אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו ניצבו בה בתום ביקור בכורה מוצלח בוושינגטון. האווירה שאפפה את ימיו של בנט שם הייתה חמה – אבל הביקור עצמו היה צנוע למדי. הרבה יותר מדי צנוע.
כך בדיוק נראים שמונים הימים הראשונים של כהונת בנט בראש ממשלת השינוי. במובן מסוים היו אלה ימים טובים. כולנו למדנו שיש חיים גם אחרי נתניהו. נכון לעכשיו, השמיים לא נפלו אחרי נפילתו של המלך. כולנו למדנו שהפערים בין ימין, מרכז ושמאל אינם עמוקים כפי שחשבנו. נכון לעכשיו, מרב מיכאלי ואיילת שקד עובדות בהרמוניה. כולנו למדנו שאחרי שנות הרעש, הלחץ והטרלול, אנחנו זקוקים מאוד לרוגע, לשפיות ולמתינות. נכון לעכשיו, ממשלת השעטנז של בנט מצליחה להשרות בארץ רוח אחרת. על אף כל פגמיה – יש סוף־סוף הצעת תקציב שתאושר אולי בכנסת. אחרי שנתיים של כאוס מוחלט אנחנו מתחילים לראות את תחילתו של סדר.
אף שמוקדם עדיין לחגוג, יש התמודדות ראשונית עם משבר הדיור החמור, ושר המשפטים מתחיל להוציא אל הפועל רפורמות חיוניות שאינן הרסניות, ושר החוץ מנסה לקדם שיח ישראלי שיחבר אותנו מחדש לעולם הנאור. שר הביטחון מדבר ציונות ערכית, כדרכו. שרת התחבורה הולכת וצומחת לנגד עינינו. שרת הפנים מוכיחה שיש לה תפיסת מציאות חדה ויכולת פוליטית ואומץ לב. ובגדול – העסק (המוזר) עובד. לא רק ביידן – אלא גם א־סיסי ועבדאללה ואפילו עבאס. לא רק מינויים ראויים לראשות השב"כ ולראשות המל"ל – אלא גם למידה, מחשבה, עשייה. משהו נקי יותר. משהו אנושי יותר. משהו מקצועי. בצעדיו הראשונים של הזאטוט הנקרא ממשלת בנט יש דבר מה נכון ומבטיח.
אבל במובן אחר שמונים הימים הראשונים הללו של הפרק החדש בחיינו היו ימים חסרים. ולפעמים מאכזבים. ולעיתים אפילו מדאיגים. בעניין הקורונה בנט קיבל החלטה אחת גדולה, נכונה ואמיצה: להעניק לישראלים חיסון שלישי (לפני שהתקבל אישור ה־FDA לכך ולפני שכל מדינה אחרת בעולם עשתה זאת). אבל ממשלתו של האיש שכתב את "איך לנצח מגפה" לא קיבלה כמעט אף החלטה חשובה אחרת לגבי הקורונה. היא הניחה למספר המאומתים היומי לעלות משניים (2) לאחד עשר אלף מאה שמונים ושבעה (11,187) בתוך פחות משלושה חודשים. והיא התבוננה באלפי חולים קשה ובמאות מתים בלי לנקוף אצבע. שיתוק מעורר תמיהה תקף אותה לנוכח התהליך המהיר שהפך את ישראל לאלופת ההדבקות העולמית.
כך גם בעניין איראן. לא ברור מה בדיוק אפשר לעשות מול התהליך המואץ שהופך את הרפובליקה האסלאמית למדינת־סף גרעינית. אבל ממשלת בנט כמו מדחיקה את הנושא. מלמול פה, מלמול שם. פירוטכניקה פה, פירוטכניקה שם. אבל שום מעשה. שום אמירה הנהגתית אמיתית על האתגר הקיומי הרובץ לפתחנו. היעדר מטריד של אסטרטגיה כוללת שתבהיר כיצד מגייסים את העולם כדי למנוע אסון של ממש הנמצא במרחק נגיעה.
איננו יודעים אם ביידן נרדם או לא נרדם מול הנאום המצוין שנפתלי בנט נשא באוזניו. אבל אנחנו יודעים שלנתניהו הוא היה מקשיב אחרת. גם הקורונה והאיראנים היו קשובים יותר לביבי. כך שהאדם הנבון והערכי היושב כעת בלשכת ראש הממשלה חייב להבין שעליו לפרוש כנפיים. בנט מסוגל להרבה יותר. הוא חייב לעשות הרבה יותר. רק המצטיין מנצח.