בפעם הראשונה שבחרנו בשפיות זה נגמר רע. בקיץ המבטיח של 1992 נדמה היה שהתחיל פרק חדש בחייה של מדינת ישראל. יצחק רבין התחייב לנווט אותנו אל עבר אופק אחר. הסוציאל דמוקרטיה ניצחה את השמרנות, האופטימיות ניצחה את הפסימיות והדינמיות ניצחה את הדישדוש והקיבעון. השלום עמד בפתח. שלוש שנים אחר כך רבין נרצח, השלום עלה בלהבות והאופטימיות הדינמית דיממה למוות.
בפעם השניה שבחרנו בשפיות זה שוב נגמר רע. בקיץ המרגש של 1999 נדמה היה שהתיקווה שנרצחה עם רצח רבין שבה לתחייה. להמונים שהתגודדו בכיכר אהוד ברק הבטיח שחר של יום חדש. הקידמה ניצחה את הריאקציה, הנאורות גברה על האפילה וקץ הסיכסוך היה מעבר לפינה. ששה עשר חודשים אחר כך האינתיפדה השניה פרצה, הטרור השתולל בכל רחבי הארץ והתיקווה היתה לכאוס מוחלט.
גם בפעם השלישית שבחרנו בשפיות זה נגמר רע. באביב המשכר של 2006 נדמה היה שישראל זכתה סוף סוף לשלטון ליברלי-מודרני. אהוד אולמרט הבטיח להפוך את ההצלחה של ההתנתקות להתכנסות ולסיים את השליטה הישראלית במרבית יהודה ושומרון. מנהיגות חדשה, אזרחית ופרגמטית, עמדה להוביל את ישראל אל עתיד נאור ומואר. שלושה וחצי חודשים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה ושנתיים וחצי אחר כך תהליך אנפוליס קרס. מפלגת המרכז הגדולה קדימה התפוררה – ובנימין נתניהו שב והיה לראש ממשלה.
כך שבפעם הרביעית שאנחנו בוחרים בשפיות עלינו לוודא שהפעם זה ייגמר טוב. השמחה של חצי עם על נפילתו של בנימין נתניהו – מובנת. ההתלהבות של אותו חצי עם מממשלה צעירה שיש בה נשים רבות ויש בה ערבים ויש בה בעלת מוגבלויות – מוצדקת. כך גם הרצון להאמין שהאחים בנט-לפיד ישחררו אותנו מטירוף המערכות שאיפיין את שנות הדימדומים של שלטון האב הגדול ביבי. אבל אחרי הצהלה באולפנים ואחרי החגיגה בכיכר ואחרי שתיית השמפניה – צריך להתבונן באופן מפוכח במציאות שאיתה ממשלת השינוי תהייה חייבת להתמודד.
האתגר המיידי הוא המזרח התיכון. אשר אינו חס על החלשים – ובוחן את כוחם של החדשים. בנימין נתניהו העניק לישראל שתים עשרה שנים של יציבות אסטרטגית. הרבה פחות ישראלים נהרגו כאן בעשור האחרון מאשר בעשורים הקודמים. בנט, לפיד וגנץ יהיו חייבים להפגין עוצמה – מול איראן, חיזבאללה וחמאס. אבל מצד שני הם גם יהיו חייבים לשמור על ריסון ואיפוק. אל להם לחזור על הטעויות שאותן עשו ג'ון קנדי הצעיר (במפרץ החזירים) או שמעון פרס הנחרץ (במבצע ענבי זעם) או אהוד אולמרט הנלהב (במלחמת לבנון השניה). היעד של ממשלת האחים צריך להיות בנייה של כוח והקרנה של כוח תוך הפעלה זהירה ומדודה של כוח.
האתגר השני הוא ישראל השנייה. אין שום דרך לטשטש זאת: ממשלת השינוי היא ממשלה לבנה. יש בה אמנם כמה וכמה שרים ושרות מזרחיים – אבל כל בעלי המניות שלה הם אשכנזים, רובם תל אביביים. כאשר מצרפים לעובדה הזאת את בעיית הלגיטימיות שיש לממשלת טלאים צרה מאוד שבראשה עומד ראש מפלגה קטנה – יש בעייה. בנט ולפיד לא צריכים להתכחש לבעייה – אלא להתמודד איתה. המשימה הפנימית הראשונה שלהם היא להושיט יד אל אותם ישראלים אשר כעת חשים מודרים. ומרומים. ודחויים. ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי חייבים להציב את ישראל השניה בראש סדר העדיפויות שלהם: לחבק אותה, לשרת אותה ולהתחיל איתה דו שיח של כבוד הדדי ואחווה.
האתגר השלישי הוא החזון. בחודשיים-שלושה הקרובים יהיה נכון לממשלה החדשה להיות פשוט ממשלה תקינה ומתוקנת ומתפקדת. היא לא צריכה להלך בגדולות אלא להוכיח שאפשר לנהל את ישראל באופן הגון, ענייני ומקצועי. אבל אחרי תקופת המעבר הקצרה הזאת בנט ולפיד יהיו חייבים להחליט לאן פניהם. מה היא המשימה הלאומית שלהם. מה התיקון שהם מבקשים לעשות ומה המורשת שישאירו אחריהם. באין חזון יפרע עם – ובאין חזון ממשלת השינוי לא תשרוד. כדי שההרפתקאה הישראלית שהתחילה השבוע לא תסתיים כקודמותיה – עליה להגדיר את עצמה. ממשלת השינוי היא ממשלה המבקשת משמעות.