ימים רעים. בירושלים מכהנת ממשלה אחוזת אמוק. במשרד המשפטים יושב מהפכן רובספיירי חסר עכבות. במשרד לבטחון פנים יושב שר אשר חבריו לסיעה מציעים לעצור ולאזוק את ראשי האופוזיציה בעוון של בגידה במולדת. ובפרוורי תל אביב משפחות של טייסים קרביים יושבות לשיחות שקטות ועצובות על ארוחת הבוקר: מתי לרדת מהארץ, איך לרדת מהארץ, לאן לרדת.
ימים קשים. ערב העימות הצפוי עם הפלסטינים וערב העימות הצפוי עם איראן אנחנו קורעים את עצמנו לגזרים. ראש ממשלה שהיה פעם אחראי נוהג בהפקרות. מחנה לאומי שהיה פעם שקול מאמץ מדיניות הרסנית. ובתוך הבוקה והמבולקה הזאת המובילה אותנו לאסון וודאי נשאלת שאלה אחת: היכן הימין המתון? איפה הליכוד של בגין? לאן נעלמה הציונות הדתית שאותה הכרנו? מדוע נדם קולו של הימין הציוני, הממלכתי והנבון?
כיוון שהימים רעים וקשים אעשה מעשה שלא עשיתי מעולם בעמוד הזה: אכתוב על עצמי.
בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת הייתי תומך של פתרון-שתי-המדינות. אבל כשהסכם אוסלו נחתם והבנתי עד כמה הוא שגוי ומסוכן – יצאתי נגדו. בשלהי המאה הקודמת הייתי מתנגד של ממשלת הימין. אבל כאשר ראיתי שההתנגדות (הלגיטימית) לנתניהו הופכת לשנאה (פתולוגית) לנתניהו – כתבתי על כך במלוא העוצמה. בראשית שנות האלפיים חשבתי שבית המשפט העליון מקדם ערכים שבהם אני מאמין: שיוויון וחירות. אבל כשהגעתי למסקנה שמהפיכת-ברק הרחיקה לכת, הבאתי אל הזירה הציבורית את שלושת הקולות החזקים ביותר שהתנגדו לה: משה לנדוי, רות גביזון וראובן רבלין. במקביל – עם חברים מהימין ומהשמאל – ניסחתי את אמנת כנרת. חשבתי שחובתי לעשות ככל יכולתי כדי לבנות גשרים בתוכנו ולא לשרוף אותם.
ואז הגיעה ההתנתקות. בתחילה תמכתי בה כיוון שהאמנתי שהיא נדרשת כדי להבטיח שבמדינה היהודית יהיה רוב יהודי מוצק. אבל כאשר התקשורת הישראלית השתיקה את קולם של מתנגדי הנסיגה החד צדדית החלטתי לעשות מעשה. כתבתי ספר [בשם חלוקת הארץ] אשר נתן בימה לא רק לציפי לבני אלא גם לזמביש. וכשהגיעה השעה האכזרית של הפינוי ירדתי לכפר מיימון וירדתי לגוש קטיף. חייתי במשך שבועות בנצר חזני שאת כאבה כאבתי ואת חורבנה תיארתי. היה לי ברור שבשעת אסונם של אחיי מקומי איתם.
כך גם ניסיתי לעשות בעשור האחרון. הקשבתי לתומכי נתניהו, הבנתי את הזעם שלהם ולמדתי במה הם צודקים. שוב ושוב ביטאתי את הזעזוע שלי מהאופן שבו ראש ממשלה בישראל נחקר, הואשם ונשפט. מתחתי ביקורת נוקבת על ההתנשאות והאטימות של ממשלת לפיד-בנט. התקוממתי נגד החרם. כפי שעשיתי במשך שלושים שנים – ניסיתי להיות קשוב לכל הישראלים ולהבין את כל הישראלים ולחפש את המכנה המשותף.
על כן, בימים הקשים והרעים האלה אני בא בידיים נקיות אל חברי הטובים בימין ואני שואל: היכן אתם? מדוע נאלם קולכם? כיצד אתם יכולים לעמוד מנגד בשעה שהממשלה שלכם דורסת חצי עם? מדוע אינכם מקדמים רפורמה מתונה על בסיס של הסכמה רחבה? האם אינכם רואים שאת הטענות המוצדקות שלכם כלפי שלטון החוק, קנאים הופכים כעת לזרנוקי אש אשר יכלו את שלטון החוק? האם אינכם יודעים שעריצות-רוב ושלטון של רשות אחת אינם דמוקרטיה? האם אינכם מבינים שכאשר יריב לוין עולה עכשיו עם דחפור על בית המשפט העליון הוא מחריב את יכולתם של מיליוני ישראלים לחוש שישראל היא ביתם? האם אתם באמת חושבים שהמענה הראוי לטירלול הפרוגרסיווי הוא טירלול ריאקציונרי?
סבא שלי הגיע לנמל יפו לפני מאה שלושים ושתיים שנים כדי להקים כאן בית לאומי שישלב בין יהדות לאנושיות ובין לאומיות לליברליות. סמוטריץ, בן גביר, לוין וגולדקנופף מחללים כעת את כל שהוא האמין בו. הם מחריבים את המפעל האנושי המדהים שהאבות והאמהות של הציונות וכל הבאים אחריהם בנו בארץ ישראל. כאשר הקיצוניים שורפים את כללי המשחק ורומסים חצי עם הם הורסים את היכולת שלנו לחיות יחד ולשרוד. רק התעוררות והתקוממות של הימין המתון יכולה לעצור את סיחרור הטירוף. חברי הטובים בימין – עכשיו תורכם.