היינו צריכים לעשות את אשר עשינו ולשלם את המחיר אשר שילמנו כדי להתחיל לרפא פצע פנימי עמוק
בשבעה באוקטובר 2023 התרחשו שני אירועים דרמטיים בו זמנית: ההרתעה הישראלית קרסה והאמנה הישראלית התנפצה.
בממד אחד, הפוגרום בנגב המערבי העניק לאויבינו הישג אשר כמוהו לא היה להם בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי. בתוך שעות אחדות הם מוטטו את קו ההגנה הישראלי, כבשו כמה וכמה בסיסי צה"ל, השתלטו על יישובים אזרחיים ועשו כרצונם בחבל ארץ שלם. בכך הם מימשו חלום בן מאה שנה: לשבור את קיר הברזל. לפרוץ את חומותיה של המצודה הציונית ולטבוח ביושביה. לגרום לישראלים לחוש כצלבנים. ואכן: התקדים שחמאס יצר בשבת הארורה הוא תקדים נורא. גם חודשיים אחרי התרחשותו, אסון הכיבוש הערבי הזמני של חלק מארץ ישראל מוסיף להטיל צל כבד על הביטחון הלאומי של מדינת היהודים.
בממד שני, הפוגרום בנגב המערבי גרם לכך שאזרחי ישראל הופקרו. רבבות יהודים חוו טראומה אשר כמוה לא הייתה מאז ראשית הציונות. שעות ארוכות הם הסתגרו בממ"דים כאנה פרנק, כשמחבלים משוטטים סביבם, פורצים אל בתיהם ומבקשים לשחוט אותם. ובמשך כל אותו זמן, מדינת ישראל לא הייתה איתם. צבא ההגנה לישראל לא הגן עליהם. לא היה ביטחון, לא הייתה עצמאות ולא הייתה ריבונות. הערבות ההדדית לא הורגשה ולא מומשה. במובן הבסיסי ביותר הופר החוזה בין המדינה לאזרחיה. גם עשורים אחרי התרחשותה, ההתפרקות המדינתית הזמנית של השבת הארורה תטיל צל כבד על הנפש היהודית, הזהות הציונית והמדינה הישראלית.
כך שהמלחמה בחמאס היא מלחמה בשני ממדים: מצד אחד היעד העליון שלה הוא לחדש הרתעה ישראלית מוחצת, להקים מחדש את קיר הברזל. אנחנו חייבים לנצח את אויבינו באופן מוחלט כדי למחוק מתודעתם את הפיתוי שיצרו השכול, הכישלון והחולשה של 7 באוקטובר. עלינו לבנות את חומות המצודה, לחזק אותה עצמה ולהבטיח את חייהם ואת ביטחונם של כל יושביה. מצד שני, היעד העליון של המלחמה הוא לבסס ולחדש את האמנה הישראלית. לכונן מדינה אשר הייעוד שלה הוא לא רק להגן על אזרחיה אלא להיות ראויה להם. להשיב את הריבונות, את העצמאות, את הביטחון – ואת האמון. להבטיח שלעולם לא עוד.
זאת הסיבה לכך שהעסקה הקשה של חטופים־תמורת-הפוגה הייתה מוצדקת. אחרי שמדינת ישראל מעלה באמון של תושבי הנגב המערבי, היא הייתה חייבת לעשות הכול כדי לרכוש את האמון הזה מחדש. לא הייתה לה סמכות מוסרית לומר לא להשבתם של הילדים ואימותיהם. הייתה לה מחויבות אנושית לחלץ נערים, נערות וסבתות מהתופת. היה מוטל עליה ציווי לאומי לחדש את החוזה בין ישראל ובין הישראלים. היינו צריכים לעשות את אשר עשינו ולשלם את המחיר אשר שילמנו כדי להתחיל לרפא פצע פנימי עמוק.
אבל בין העסקה עצמה ובין האירוע שהתהווה סביבה בשבוע האחרון – המרחק רב. יום אחרי יום ולילה אחרי לילה התמסרה ישראל למניפולציות הרגשיות הסדיסטיות של רב־המרצחים יחיא סינוואר. מדינה של לנצח־בכל־מחיר הייתה למדינה של הרגש־לפני־הכול. במקום להוציא אל הפועל את העסקה החיונית בשקט ענייני ובצנעה, הפכנו אותה להתרחשות טלוויזיונית מטלטלת שאינה הולמת ימי מלחמה. בכך עשינו מעשה בלתי אחראי אשר יעלה מאוד את המחיר של עסקת־שחרור־החיילים ואולי אף יסכן אותה. בכך פגענו בדימוי האזורי שלנו כאריה פצוע אשר נחוש לצוד ולהרוג את מי שהעז לתקוף אותו. מבלי שהתכוונו לכך, הוצאנו את חמאס מפינת המצורע המוכה והענקנו לו סוג מסוים של לגיטימיות וסוג מסוים של תמונת ניצחון.
כך שכעת עלינו למחות לא רק את הזיכרון של מה שהתרחש בראשית אוקטובר, אלא גם את ההישגים שחמאס צבר בשלהי נובמבר. עלינו לשוב ולהיזכר ביעד העליון הראשון של המלחמה: חידושה של הרתעה ישראלית מוחצת. את זאת אי אפשר יהיה להשיג מבלי להכריע את חמאס בעזה, להרחיק את חיזבאללה מגבול הצפון ולהרתיע את איראן. ואת זאת אי אפשר יהיה להשיג ללא מאבק ארוך מאוד וקשה מאוד, שהמערכה הנוכחית היא רק המערכה הראשונה שלו. מה שאנחנו עומדים בפניו הוא שנים ארוכות של מעין מלחמת קוממיות שנייה, תש"ח 2. ומה שעלינו לעשות הוא להתאים גם את המדינה, גם את הצבא וגם את הרוח הישראלית למצב של מאבק קיומי אכזרי, מתמשך ומפרך.